שנהגו כבוד זה בזה

כבר לפנות בוקר ניכר היה שהשבת תהיה חמימה, נעימה ומזמינה, ואכן הייתה זו שבת נפלאה.
רחבת הכותל הייתה ריקה למחצה. הפרות הסדר של ״חוגגי״ הרמדאן הרתיעו אורחים רבים. המתפללים הוותיקים שמרו על הגחלת. הייתה לי תחושה מיוחדת שדווקא בשבת זו, התפילות היו מחזקות יותר ומאחדות.
הספינים של הפוליטיקאים וההפגנות בשער שכם ובכיכר השבת לא הבקיעו את חומות קדושת המקום, הקרוב כל כך להר הבית.
כבר ציינתי שלשריד בית מקדשנו יש תפקיד חשוב לחבר בין פלגי העם ולגשר מעל תהומות של קיטוב ומחלוקת. כמו בבית המקדש, מתחברים כאן שבטי ישראל לחטיבה אחת.
גם אצלנו, במניין הקבוע, מתפללים יחד יוצאי כל עדות ישראל. מהם חרדים ומהם ציונים. כמן כן לא פוסחים אצלנו במניין, מידי שבת, על ״תפילה לשלום חיילי צה’’ל וכוחות הביטחון״ ועל “תפילה לשלום המדינה”. אני נוהג להזכיר בתפילה לשלום חיילי צה’’ל גם את כוחות הביטחון שלנו שעושים, ב”ה, מלאכת קודש ומחרפים נפשם על שמירת העם והארץ.
בני רביוף, חברי היקר, מקדים אותי לעיתים ומכין עבורי כסא, סטנדר וחומש. הכבוד שנוהגים מתפללי הכותל זה בזה התעצם בתקופת הקורונה וקיבל יתר תוקף בימים אלו כאשר ברחובות ירושלים, לוד ויפו מתחוללות הפגנות והתפרעויות. שוב מותקפים יהודים תמימים על ידי פורעים ערבים.
שמחתי מאד לפגוש בכותל את ידידי הרב יוסי ויצן, ראש כולל לדיינות בפסגות. יוסי, יחד עם אחיו יהושע ויצן (היום ר’’מ בישיבת מעלות) היו חברים מסורים בצוות התלמידים ששימשו יחד את רבנו האהוב – הרב צבי יהודה זצ’’ל.
באותן שנים זכיתי לגור בבית הרב ולהתוודות ליחידת העילית המופלאה הזו. תחושת האחווה והאחריות של צוות התלמידים חקוקה בזיכרוני, והיא עבורי, עד היום, דוגמה ומופת.
אני נזכר באין ספור מקרים של וויתור ודאגה הדדית מתוך אצילות נפש והתנהגות בוגרת ותומכת. לדוגמא – הרב מיכאל הרשקוביץ, שהיה באותן שנים ר’’מ שלי בשיעור א’ במרכז הרב (היום רב היישוב נריה. בנו נהרג בתאונת דרכים) שימש את הרב צבי יהודה כאחד התלמידים הצעירים. הרב מיכאל העדיף לישון על מזרן, שהיה פרוס על הרצפה, כי חשש ‘לגזול’ את מטתו של אחד התלמידים שימשו באותה משמרת.
באותה תקופה נכוויתי קשות בידי השמאלית. במשך שבועות רבים שימשתי את הרב צבי יהודה כאשר ידי חבושה. הרב התעניין לשלומי והראה שוב ושוב דאגה אמיתית למצב הפציעה שלי.
אחד המשמשים המיוחדים היה ידידי היקר, הרב יוסי דיקשטיין, הי’’ד, שהיה חובש בשרותו הצבאי, ודאג להחליף לי יום יום את התחבושות, כמצוות הרופא. בעדינות וברגישות מיוחדת הוא הסיר את התחבושות מהיד הכואבת.
כל אימת שראה אותי מתייסר עיניו של יוסי דמעו והוא בכה את כאבי. רב וחבר רגיש, מסור ונדיר. הי’’ד. (כעבור כעשרים שנה – תשעה ילדיו נותרו יתומים ביישוב “פסגות”. הרב יוסי, אשתו חנה, ובנם שובהאל בן העשר, הי’’ד, נהרגו מירי של מחבל, בן עוולה, בשעה שנסעו ברכבם, בציר הר חברון, לבקר משפחה במעון).
ניכר היה שהלימוד אצל הרב צבי יהודה היה מחנך, מחזק ומרומם. כולנו שאבנו מהרב כוחות של אמונה בנצח ישראל ושל חשיבות מיוחדת ביחס של בין אדם לחברו.
הרב הדגיש שוב ושוב את חובתנו, כאומה, לרשת את הארץ כולה. ובנוסף את חובתנו הלאומית לסלק את אויבנו “שלא נעזבינה ביד זולתנו מן האומות” (רמב”ן). חובתנו לחזק את מדינת ישראל – “זו מצוות דאורייתא” כך פסק. הרב הסביר לנו את פסק הרמב”ן, שיש מצוות עשה מן התורה לקיים ריבונות יהודית בארץ ישראל כולה, כנגד כל האומות! – כלומר כל אומה בארצה, ואנחנו כאומה, בארצנו.
בנאומו בישיבה שאל הרב בתקיפות ובהתרגשות: “איפה ספנייה?! איפה יוון?! איפה רומא?! איפה מצרים?!…” כל האומות העצומות ששלטו על כל העולם, שרדפו את עם ישראל עד חורמה, שהכו בנו והגלו אותנו, נעלמו מבימת ההיסטוריה.
ידוע לכול שלאומות הקרויות היום “יוון” או “מצרים” אין כול קשר לעמים העתיקים שרדפו אותנו. הם נכחדו ואינם. נותרו רק הפסלים, המומיות והזיכרונות הקשים. ואילו העם הנרדף והמושפל, שהאומות גזרו עליו שמד וכליה גשמית ורוחנית, מתנער מעפר, ובהשגחה ניסית מחייה את עצמותיו היבשות, חוזר אט אט לארצו ומקים בה מדינה לתפארת, שהיא אור לגויים: במחקר וברפואה, במדע, בהייטק, בטכנולוגיה, בסייבר, במודיעין ובצבא, בכלכלה ובצמיחה ועוד.
התבשרנו השבוע על ידי העיתון הכלכלי, העולמי והידוע, “פרובס”, שמדינת ישראל מובילה בין עשרים הכלכלות החזקות בעולם ועלתה לאחרונה למקום הראשון, בין המדינות המפותחות, בתוצר הגולמי לנפש. לפני קנדה ואמריקה הצפונית, לפני כל מדינות אירופה, לפני יפן וסין. בקיצור, לפני כל מדינות העולם!
אז במה כוחנו? באמונה ובאחדות. כולנו מחויבים לפעול באחריות ובמסירות לחיזוק החברה והמדינה מתוך אמונה בנצח ישראל. אלו אינן רק מילים. זהו סוד קיומנו. אסור לנו לאבד את הלכידות והאמונה ואנו חייבים להרבות בערבות הדדית בסובלנות ובתמיכה הדדית.
בזה כוחנו וזה סוד קיומנו. רק כך שורה עלינו ההשגחה הא-לוקית ומתגלית סגולת ישראל.
הרב חרל’’פ מסביר שהעמים העצומים, שנעלמו מעל בימת ההיסטוריה, לא נהגו ביושר ובכבוד. נלחמו בנו וניסו לכלותנו בכל דור ודור. הם לא הבינו שעם ישראל עושה שליחות המקום ופועל גם עבורם ובעדם כדי להרבות שלום וגילוי שכינה בעולם.
אז הכדור עכשיו אצל כל אחד ואחת מאיתנו. כולנו יחד, כאיש אחד, יכולים וחייבים לתרום לאחדות ולערבות הדדית. להרבות בחסד. נתאמץ יחד בראיית צורכי החברים שלנו הקרובים והרחוקים. נרבה יחד בחינוך טוב לנוער שלנו שמצפה מאיתנו לדוגמה אישית של התמדה גם בכיבוד הורים. כל זה הוא פיקוח נפש לאומי.