בשבוע שעבר כתבתי על החשש מפני התמזגות וחיבור טוטאלי בין שני בני הזוג. הסברתי את החשיבות בתרומה של אחד ואחת מבני הזוג אשר תורמים ומשפיעים על התא המשפחתי החדש שהולך ונבנה לפי רצונם ומאוויים של שני בני הזוג.
התמזגות וחיבור טוטאלי יכולים להביא לידי רמיסה או ויתור מלא על ה’אני העצמי’ של אחד מבני הזוג וממילא לאיבוד העצמיות האישית והאישיותית אשר הופכת לזניחה, לא משמעותית ולא תורמת לתא המשפחתי.
אתאר בקצרה כמה ביטויים ואופני גילוי שיש לתופעה:
זה לא אני – זה אתה
אחד הסימנים הבולטים לאובדן ‘העצמי’ בזוגיות הוא היעלמותה של המילה “אני” בתקשורת הזוגית. את מקומה תופסות האשמות של בן הזוג במצב. כשאיש מבני הזוג אינו רואה את עצמו כאשם בכלל ובשום מצב, אלא משליך את כל האחריות על זולתו, אז הוא “מאשים”. האשמת האחר בהכול אינה בריאה ואינה מועילה, היא מרחיקה.
כשאת אומרת “אתה מטריף אותי” במקום “אני לא מצליחה להבין אותך” או כשאתה אומר “את משתלטת עלי” במקום “את כל הזמן רוצה לדאוג לי”, זה אומר שיש בעיה.
כעס ותוקפנות
כששני בני הזוג “מתפוצצים” על כל מילה שנאמרת, הכול מכעיס והכול מעצבן, הם בעצם משדרים בין השאר: תן לי “ספייס”, תן לי מרחב מחייה. הם כאילו אמרו: “אני מרגיש/ה שאת/ה חודר/ת לי לווריד” והכעס הוא בעצם סוג של בעיטה זה את זה החוצה.
בשל הניסיון ל”חלץ” את עצמו/ה ממחיקה, בן/בת הזוג מגיבים בעוצמות חזקות ביותר ללא ויסות גבולות ולעיתים עד כדי איבוד שליטה. היוצא מכך יהיה שתקופות הריחוק של האחד מהשנייה קורות לעיתים קרובות יותר ויותר ומאופיינות במשך זמן ארוך יותר ויותר, והיחסים הופכים ל”שנינו ביחד או כל אחד לחוד”.
שותפות
ככל שהזמן המתואר מתארך, האהבה והאינטימיות נמוגים אט אט והחיים בבית הופכים להיות “חיים של שותפות”, חיים של אינטרסים, ללא רגשות, חיים קרירים. הלהט, התשוקה וה”שטייגן” פינו את מקומם לשקט, שגרה והיעדר חיוניות ביחסים.
כמה כואב שזוג שהחל את חייו בפסגות הגבוהות של רצון אמיתי לאהוב, לפנק, לעשות, לדאוג, לתת, לפרגן, להתייחס ולשמור, מגיעים למצב שכל אחד משתבלל בקונכייתו האישית וביניהם רק הבזקי שיחה משותפים אשר בדרך כלל עוסקים רק בעניינים של צורך ניהול ותפקוד הבית והמשפחה בצורה מינימאלית.
חשוב להתאחד אך חשוב לא להיות אחידים.
צריך להתמזג אך לדאוג שלא להתבטל לחלוטין.
כדאי להתחבר – מצד אחד לא להיעלם ומצד שני לא להתחפר בעמדה שלי ללא ויתור וגמישות.
