01
האם יש לתורה מנגינה?
בילדותי, אחרי שיעור של האדמו"ר מסטרופקוב, ניגשתי אליו ושאלתי אם מותר ללמוד לנגן בימי ספירת העומר. הוא השיב: "ללמוד בניגון? כן, מותר". הוא הבין שאני שואל אם מותר לקרוא את הגמרא בניגון, לפזם לעצמי מנגינה תוך כדי הלימוד. אני, כמובן, התכוונתי לשאול אם להמשיך לקחת שיעורי נגינה בפסנתר בימים אלו… בעברית המודרנית משתמשים במילה נגינה בעיקר למוזיקה שמייצרים כלי הנגינה, אבל בעברית המסורתית, גם ניגון בפה הוא ניגון. ניגון חסידי הוא בעיקר בפה.
בבית המדרש של ילדותי היה לומד ומתפלל הרב אברהם יצחק טוקר, בעל "ביכורי ארץ". הייתה לו מנגינה ערבה ללימוד ומנגינה ערבה לתפילה. לפי המנגינה שבה הוא היה קורא את לשון הגמרא ומפרשיה, יכולתי לדעת אם הוא כעת בקושיא, או שהוא מצא תירוץ שמשמח אותו. בימות הקיץ החמים, לפני עידן המזגנים, הייתי ישן עם חלון פתוח, ומתעורר לפנות בוקר לקול מנגינת התפילה והלימוד שלו, שבקעו מבית המדרש. לכל לומד בבית המדרש הייתה מנגינת לימוד, ולפעמים היא הייתה "מדבקת", מאחד לשני.
אחת מדמויות ההוד הירושלמיות היה הרב אליהו גרוסברג (נפטר בט' אייר תשע"ה). הוא העמיד אלפי תלמידים כר"מ בישיבת "נתיב מאיר", ועוד אלפים רבים של תלמידי תלמידים. שמעתי עליו הגדרה מהרב ישעיהו הדרי, ראש ישיבת הכותל, שאמר שגם תורתו הייתה שירה, וגם שיחת חולין שלו הייתה שירה, והוא בא ממשפחה של מלמדים בשיר. דומני שכל אחד מאלפי תלמידיו יודע בדיוק למה הכוונה. הוא היה בעל תפילה מלא רגש, וכך היה גם כל לימוד פסקה בגמרא, במלוא ההתרגשות והאהבה, כמו כל סברא או סיפור שלו. הוא הרגיש כמלמד, אע"פ שהוא לימד בעיקר את כיתות י"ב. מי שהתפלל ב"נתיב מאיר" ביום כיפור, יזכור את תפילת הנעילה של ר' אליהו לכל חייו, את השתפכות הנפש וה"נוסח" הירושלמי העתיק. כל כך הרבה אנשים יכולים לחקות את ניגון הלימוד שלו, את מנגינת שיחת החולין שלו, את מנגינת האהבה שבדברי המוסר, את מנגינות שיריו הקבועים, אותם הוא שר מעומק נשמתו. הוא העביר לתלמידים צעירים של בני עקיבא את רוח אהבת התורה של ישיבת "עץ חיים", מקום גידולו, ואת תורת רבותיו בצורה חיה. סיפר הרב מאיר טויבר, ראש ישיבת נתיב מאיר לשעבר, שכשהיה ר' אליהו פוגש בוגר הוא היה שואל "איפה אתה נמצא?" כשהכוונה היא – באיזו סוגיא אתה?
היה לר' אליהו שיעור תורני לשופטים ועורכי דין, שהתקיים במשך 43 שנים. סיפר מנחם הכהן, שהשתתף בשיעור כ-33 שנים, שלמדו מסכתות שקשורות בעיקר לדיני ממונות, ור' אליהו היה מתכונן לשיעור בצורה בלתי רגילה. הקשר שלו עם המשתתפים נמשך כל ימיו, ואפילו אחרי מותם… פעמיים בשנה הוא היה מתקשר לכל אחת מאלמנות משתתפי השיעור. השיעור היה מיסודו של הרב הרצוג, ומשום כך היה מתקשר במשך שנים גם לפנינה הרצוג, אלמנת הרב ד"ר יעקב הרצוג, ומשוחח עמה פעמיים בשנה. זוהי תזכורת לתורת רבי עקיבא בימי ספירה אלו.
02
ולאן עכשיו?
כששאלו את הרב צבי יהודה קוק על קלקולים ערכיים במדינה, הוא נהג להשיב בביטוי המופיע בגמרא לגבי פתרון בעיית מעילה בהקדש בשעת בניית המקדש -"בונים בחול ואחר כך מקדישים". כלומר, אנחנו בשלב של הבניין הפיזי של הארץ והמדינה. אחריו יבוא גם השלב הרוחני, מדינת מוסר וקדושה ואור לגויים. בשלב זה מתמקדים בהצלת היהודים, בישוב הארץ, בקיום העם היהודי במובן הפשוט ביותר, ויבואו ימים שבהם נתמקד ב"מקדישים".
דומני שהפנמנו תשובה זו יתר על המידה, ומשכנו אותה זמן רב בהרבה מזה שהוא התכוון אליו. אנחנו מדשדשים כבר זמן ארוך מדי בדמדומי הביניים של התקופות. החזו"א העריך פעם את היכולת של המדינה להתקיים במצבה הראשוני בכ-50 שנה. כבר זמן רב שבו התקדמות הבניין הגשמי של המדינה תלויה בבניין הרוחני-ערכי. כל ניסיון תיקון בכל תחום כמעט, נתקל בבעיות הערכיות. כך בצבא, במערכת המשפט, בפוליטיקה, בהתיישבות, ובכל תחום של עשיה ומשילות במדינת ישראל. המבוי הסתום הזה יכול להיפתח רק על ידי חיבור מחודש לשורשים ולערכי היהדות. גם אלה ממייסדי המדינה שהתרחקו משורשיהם היהודיים, היו מחוברים ללחלוחית שממנה ינקו. היו להם הנחות יסוד שבדור הזה כבר לא מחזיקות מעמד.
מאז תחילת המלחמה הולך ונעשה בולט הקשר, ואף התלות, של המשך קיום המדינה ביהדותה, והגילוי הזה מעצים תהליך שכבר פועם חזק בשנים האחרונות. אני פוגש בקביעות את ההתקוממות של בוגרי מערכת החינוך הממלכתית על שלא קיבלו ממנה דבר, כמעט, בכל הקשור לחיבור והכרת שורשיהם היהודיים. בשירותם הצבאי לא תמיד חוזק הקשר הזה, כנראה… אני פוגש תסכול אינסופי של הורים להמון צעירים שלא יודעים מה אנחנו עושים כאן, שמטילים ספק בכל ערך שהיה מקודש עד כה, שיורדים ומתנתקים מהארץ, שלא רואים ערך בהקמת משפחה, שלא שומרים על קשר אחרון עם יהדותם. [אגב, לאחרונה הם פוגשים בעולם שנאה מבלבלת, ולא יודעים להתמודד איתה]. והצימאון מייצר חיבור ברמה שלא הייתה עד כה.
לאן זה ילך? מלחמת השחרור אילצה אותנו להקים מדינה בעלת הישגים מרשימים מאד בתחום הגשמי, ב"ה. מלחמת 'חרבות ברזל', על המתרחש סביבה, מאלצת אותנו לבנות מדינה יהודית-ערכית, כי אפשרויות אחרות לא עבדו, והגענו עד משבר. אין כאן המקום לפרט מהלכים מעשיים רבים שראויים להיעשות, לאור הנ"ל, אבל בימים אלו ראוי לבעל הנס להתבונן בנסו ובדרכי ההשגחה המתוחכמות, שמובילות אותנו בכוח לעבר השלב הבא של גאולת ישראל. ■
meirdorfman@gmail.com
