הכרת הטוב גם במחיר מופרז…
כשהיה הרב ישעיהו הדרי, ראש ישיבת הכותל, מאושפז זמן מה, הלכתי לבקרו בשבת בבית החולים. אחרי שיצא מבית החולים, הגעתי אליו בפורים לבקרו עם ילדי, כמנהגנו בכל שנה. אשתו, הרבנית נעמי, שהלכה לעולמה השבוע, הודתה לי מאד על הביקור אצלו בבית החולים, והפריזה כל כך בעניין עד שאמרה לי: ״נתת לו עוד כמה שנות חיים…״. ילדי מאד התרשמו מדמותו, למרות גילם הצעיר, ואחד מהם אף אמר לי: כשאגדל, אולי אלך ללמוד אצלו בישיבת הכותל. זמן קצר אחר כך, אולי אף היה זה באותה שנה, הרב הדרי נפטר. כשסיפרתי לבני הוא שאל: ״אבל איך זה יכול להיות? הרי היא אמרה שנתת לו כמה שנות חיים!״ הסברתי לו שהוא נפל ונחבל, ושבני אדם לא יודעים כמה זמן יחיו, ובכלל – בני אדם לא נותנים שנות חיים, רק הקב״ה נותן חיים וקובע. ״-אז למה היא אמרה את זה?״ –״היא אמרה את זה כדי לתת לי הרגשה טובה״, הסברתי. זה היה שיעור שלמדנו ממנה על דרגה גבוהה בהכרת הטוב, שיכולה להיות אפילו לא באופן יחסי (במקרה זה, לעודד ביקור קטן).
לא מוותרים על צלילות הבוקר
אחיה, יבלח״א הרב פרופ׳ נחום רקובר, סיפר לי שהקפידה להתפלל שחרית מדי יום בכותל עם הנץ החמה. במיוחד בימי חודש אלול עד יום הכיפורים הקפידה לקום יום יום בשלוש לפנות בוקר כדי שתוכל לרדת לכותל להכנה לתפילה כמנהג הותיקין.
בכלל, בדור שבו אנו מהפכים יום ולילה, יש מקום ללמוד מסדר יומם של הרב והרבנית הדרי על הערך של שעות הבוקר המוקדמות. משכימי קום מבחורי הישיבה סיפרו שהיו רואים את הזוג הזה בזמן איכות של שיחה וטיול ברובע היהודי ב6:00 בבוקר. שיח של בוקר פטור מהפרעות חיצוניות ופטור ממתח רגשי מהיום שעבר. הדברים רמוזים בתחילת הגמרא במסכת ברכות על אשמורת הבוקר. השיעור של הרב הדרי במדרש תנחומא על הפרשה, ועל הקשר בין הפרשה להפטרה, היה מתקיים בימי שישי בשעה הצלולה של 6:00 בבוקר.
ומי יצל״ש את נשות הלוחמים?
סיפרה לי בתה, הרבנית פנינה פייג: ׳לאמא יש עשרות נכדים בשירות מילואים פעיל בכל רגע נתון מאז שמחת תורה תשפ״ד, מתחילת המלחמה ועד עכשיו [מהיכרותי, רבים מהם בני תורה מובהקים ותלמידי חכמים, כך שיש גם קושי נוסף בניתוק מהלימוד הקבוע בבית המדרש. מ.ד.]. הקושי של נשות המגויסים הוא עצום ובלתי נתפס, כשעול הבית רובץ עליהן, יחד עם החרדה, הבדידות וכל קושי אחר. אמא התגייסה לעזור להן בכל כוחה. לא הייתה זו מודעות מקרית אלא שיטתית, מעשית, מתמשכת לאורך כל התקופה. זה התבטא הרבה מעבר למשלוח ארוחות. היא דאגה לשלוח מי שיסייעו בכביסות, בגיהוץ, בבייביסיטר. מפעל שלם של תמיכה נפשית ומעשית בנשות הלוחמים.׳
עידוד מהרבי מהוסיאטין
החברה הכללית לא תמיד זוכרת את מסירות הנפש הגדולה של הקבוצה הזאת. לא מקרה הוא שדווקא את זה היא אימצה כמפעל וכדוגמא אישית לאלפי משפחות בוגרי הישיבה. סיפרתי בעבר בטור זה על מכתב שכתב הרב הדרי למערכת עיתון הצופה, בעילום שם, בשנת תש״ח, שבו הוא הגה את הרעיון שהפך אחר כך לישיבת הסדר. במכתב הוא מספר על חווייתו כנער היושב בבית המדרש של הישיבה, בתל-אביב של אז, בעיצומם של ימי מלחמת השחרור, כשנכנס חייל עם כובע גרב, כדי לנצל כמה שעות של הפסקה בין משמרות בעמדה הסמוכה לישיבה, ומסתער בשקיקה על הגמרא. משום מה, לא פרסמו את המכתב הזה בעיתון, ורק כעבור זמן רב פרסמו חלק קטן ממנו. הרב הדרי סיפר שבתחילה הוא התאכזב מכך, עד שבמהלך דרשה של זקן האדמו״רים, הרבי מהוסיאטין, סיפר האדמו״ר שקרא בעיתון תיאור שמאד מצא חן בעיניו, על שילוב של ספרא וסייפא, דרך של לוחם ואיש תורה וכו׳. שנים אחר כך זכה הרב הדרי לעמוד בראש ישיבת הסדר, ישיבת הכותל, מראשיתה, ומי שליוותה אותו ליווי פעיל לאורך כל הדרך, ממשיכה בכך בתמיכה שלה ברעיון, על ידי דוגמא אישית של חיזוק לקבוצה שהכי זקוקה לעידוד הזה.
מה בין תורה וירק?
לפני הקמת ישיבת הכותל, שימש הרב הדרי כמשגיח ב׳שיבת ההסדר הראשונה, כרם ביבנה, החל משנת תשכ״ב. סיפר לי הרב יוסף אליהו [איש רב פעלים, מחבר הספרים על הנהגות הגרש״ז אויערבך] שכך סיפרה לו הרבנית הדרי על תחילת דרכם בישיבות ההסדר: –׳כשהגענו לכרם ביבנה, היה מחסור כלכלי גדול וסבלתי מזה. רציתי לקנות בשר לחג, למשל, ולא הייתה לנו אפשרות. בעלי אמר לי: ׳את יודעת למה נוהגים לקשט את הבית בירק בחג מתן תורה? כדי להזכיר לנו שבשביל התורה הכל כדאי, גם אם כל מה שנאכל לא יהיה אלא ירק בלבד׳.
תורה מהבית
הוסיף אחיה יבלח״א הרב פרופ׳ נחום רקובר על בית גידולם: אבינו, ר׳ חיים רקובר, שהתפרנס ממסחר, מסר שיעור דף יומי לאורך שלושה מחזורים בבית כנסת ״הנשיא״ ברחביה. הבית היה בית שכולו תורה. בירושלים אמרו שיש שני ״בעלי בתים״ שהם בגדר תלמידי חכמים מובהקים: אבינו, ור׳ משה לייב שחור. [מתלמידי הרב קוק והרב מבריסק. סירב לקבל על עצמו כל תפקיד תורני, והתפרנס ממסחר ומניהול. מ.ד.]
מה הכי דחוף להספיק?
משהזכרתי את הרב הדרי ואת משפחת שחור, נזכרתי במעשה: תלמיד בישיבת הכותל הייתי, ואהבתי לשבת בספרייתה. פעם נכנס הרב הדרי לספרייה, הראה לי שלושה כרכים של ספר בשם ״דבר שאול״, וסיפר: ׳היה למדן גדול ששמו הרב שאול קוסובסקי-שחור, שבגיל צעיר חלה בסרטן. בשלב מסוים אמרו לו הרופאים שזמנו קצוב. איך מגיב אדם שמבשרים לו בשורה קשה כל כך? הוא עזב הכל והתיישב במשך שלוש שנים רצופות, בהתמדה עצומה, לכתוב חידושי תורתו, ואלו הספרים שהספיק לכתוב עד לפטירתו בגיל 34.׳ אינני יודע מדוע בחר לספר לי את זה, אבל ראיתי שהוא מאד מתרגש מהספרים האלו. הוא לא אמר דבר בקשר להיכרות אישית ביניהם, ורק בדיעבד אני מבין שהם היו בני אותו מחזור בישיבת הרב עמיאל בת״א, ויחד למדו בישיבת חברון. ה״דבר שאול״ עבד לפרנסתו כעורך דין [כנראה מדרכי אבותיו ומהקרבה לדרך החזו״א העדיף שלא להתפרנס ממשרה תורנית], כשתורתו קבע ומלאכתו עראי, ולמד שנים בכולל חזון-איש. ■
meirdorfman@gmail.com
