בעולם שלנו, הסוער והלכאורה מפולג, כשהמדיה מלאה בכותרות על שסעים ושנאה ליהדות, מנסים לצייר לנו תמונה שעם ישראל הולך ומרחק משורשיו ומזהותו היהודית.
אבל אם נתנתק לרגע מהמדיה ונבחן את הדברים בעינינו, נגלה שהאמת היא אחרת: רובו המוחלט של עם ישראל מחובר לזהות שלו. הוא מחובר לתורה שלו, הוא מחובר לערכי הנצח שלו בנימי נפשו העמוקים ביותר, גם אם הוא עצמו לא תמיד מגדיר זאת כך.
חלק מהאנשים שסביבי חושבים שאני סובל מאופטימיות מוגזמת, אבל האמת היא פשוטה בהרבה: כמעט בכל יום אני זוכה לפגוש פנים אל פנים בסיפורים, בעדויות חיות וברגעים קטנים שמגלים לי מחדש את האמת הגדולה הזו. עם ישראל מחובר לשרשיו – ממש מחובר, בחיבור שלעתים סמוי מן העין אך איתן כסלע, הממשיך את אותו הניגון שהחל למרגלות ההר הבוער באש.
***
במהלך שירות המילואים שלי ישבתי לילה אחד בחמ"ל לצד אחת הסמב"ציות. היא הייתה מושבניקית מאחד המושבים בצפון, בחורה צעירה שעל פי כל קנה מידה חיצוני, סטנדרטי ושטחי, הקשר שלה לעולם היהדות, למצוות או לתורה נראה רחוק כמרחק מזרח ממערב. שום דבר בהופעתה או באורח חייה לא הסגיר זיקה למסורת. והנה, בעיצומה של המשמרת, היא פונה אליי פתאום, בלי שום הכנה מוקדמת, ושואלת בקול טבעי לחלוטין: "תגיד, כמה היום לעומר? חמש עשרה?"
הסתכלתי עליה, מופתע .
"מה הקשר שלך לספירת העומר?" שאלתי אותה, מנסה להבין את פשר העניין.
היא הביטה בי חזרה, ובלי להתבלבל, בלי טיפה של מבוכה או התנצלות, ענתה בפשטות כובשת: "מה זאת אומרת? אני סופרת לעומר. אני סופרת כל יום."
***
לא חלף זמן רב, ובאותו חמ"ל ממש, נתקלתי בסיפור נוסף. ישב שם בחור בעל קוקו ארוך, מלא בקעקועים צבעוניים, שלא נולד במשפחה מסורתית.
לפתע ראיתי אותו קם ממקומו ויוצא מהחמ"ל בצעד נחוש. מתוך סקרנות פנימית לא מוסברת, יצאתי בעקבותיו.
הלכתי אחריו בשבילי הבסיס, עד שראיתי אותו נכנס אל בית הכנסת הקטן של המחנה. נעמדתי בפתח, מביט בו מרחוק. ראיתי אותו ניגש, מוציא טלית לבנה ועוטף בה את גופו. ראיתי אותו מניח תפילין על זרועו ועל ראשו, בדיוק מופלא. ואז הוא החל להתפלל.
אני נמצא בבתי כנסת שנים רבות, ראיתי תפילות רבות בחיי, אבל כוונה כזאת, עמוקה, נקייה, לא ראיתי הרבה שנים. הוא עמד שם, מנותק מכל רעשי הרקע של העולם, שופך את שיחו לפני בוראו בדבקות פנימית עילאית. הבטתי בו ונזכרתי בדברי חז"ל על כך שבמעמד הר סיני עמדו כל נשמותיהם של ישראל, מעבר, הווה ועתיד. הבטתי בו ואמרתי לעצמי בלב מורחב: "ריבונו של עולם, תראה את העם שלך. עם ישראל מחובר. הניצוץ של סיני חי בו, גם כשהלבוש החיצוני מספר סיפור אחר לגמרי".
***
בערב חג השבועות, חג מתן תורה הזה, אני זוכה לחתן זוג צעיר ומקסים. יש משהו סימבולי ומעורר השראה בכך שהחתונה שלהם מתקיימת דווקא בערב החג הזה, שכן חכמינו תמיד ממשילים את מעמד הר סיני לחתונה גדולה בין בורא עולם לעם ישראל, כשהתורה היא הכתובה.
כחלק מההכנות לחתונה, הזוג הזה הגיע אלינו הביתה. נפגשנו איתם, אשתי ואני, כדי לתת להם הכנה רוחנית ומעשית לקראת היום הגדול בחייהם. המפגשים האלו תמיד רגישים מאוד. אנחנו משתדלים לפסוע בעדינות רבה, לכבד את המקום שבו הזוג נמצא.
אשתי ישבה עם הכלה המיועדת, שוחחה איתה ברכות על משמעות המקווה, על טהרת המשפחה ועל בניית הקן הביתי המשותף. אני, מצידי, ישבתי עם החתן ולאחר מכן עם הזוג, נגעתי בשאר העניינים הטכניים והרוחניים והכנתי אותם למעמד החופה. תוך כדי השיחה, מתוך רצון לבדוק את הגבולות ולראות היכן הם עומדים, שאלנו אותם בעדינות ובזהירות: "האם הייתם רוצים לשמוע משהו נוסף ביהדות? מעבר למה שחובה לחתונה, מעבר לטקס עצמו?"
הם הסתכלו עלינו בעיניים פקוחות, כנות לחלוטין, ואמרו: "האמת היא, שאנחנו מגיעים ממשפחות מאוד רחוקות מהזהות היהודית שלהן. לא גדלנו על זה, ולא ראינו את זה בבית. אבל לנו, באופן אישי, כזוג שעומד להקים משפחה חדשה בישראל, זה מאוד מאוד חשוב. חשוב לנו להתחתן דווקא בחתונה יהודית כהלכתה. ולא רק בגלל הטקס – חשוב לנו שתספרו לנו, שתחברו אותנו, שנהיה חלק מזה ונבין באמת מה אנחנו עושים. זה מה שאנחנו רוצים: אנחנו רוצים לשמוע יותר יהדות, אנחנו רוצים להתחבר יותר אל המקורות שלנו".
הרגשתי כאילו התורה ניתנת מחדש, כאן ועכשיו, בסלון ביתנו. כמו אבותינו למרגלות ההר שאמרו "נעשה ונשמע", הנה זוג צעיר, לכאורה מנותק, שמצהיר ביוזמתו על הצורך העמוק שלו לקבל את התורה, להבין אותה ולהכות שורשים באדמה הרוחנית של עמנו. הם לא רצו "לסמן וי" על הטקס; הם חיפשו את הברית העתיקה, הם חיפשו משמעות וחיבור לנצח.
חשוב שנזכור אנחנו עם אחד, קשורים בחוט בל יינתק, ומחוברים אל מעמד הר סיני ואל ערכי הנצח הרבה יותר ממה שאנחנו לפעמים מעזים להאמין.
חג שבועות שמח! ■
Ori88533@gmail.com
