סליחה מצילת חיים
סיפר לי עודד וינקלשטיין שכך סיפר לו אביו הרב זאב הכהן בערוב ימיו, לפני עשרות שנים: ׳גדלתי בעיירה בפולין. כשהגעתי לגיל 12 בערך, הורי החליטו שכדאי שאלך ללמוד בישיבה. הישיבה הטובה והקרובה היתה ישיבת לומז׳ה. עזבתי את הבית ונסעתי ללומז׳ה. בישיבה שימש כמשגיח הרב משה רוזנשטיין, שהיה מגדולי תנועת המוסר. ישבתי ללמוד שם, ובינתיים המשגיח קלט שיש כאן ילד חדש. הוא ניגש אלי, שאל אם מצאתי את מקומי, אם הסתדרתי מבחינת לינה ומזון. ואז הוא דיבר אתי על עבודת המוסר בישיבה. הוא דיבר בהתלהבות גדולה, נפנף בתנועות ידיים. אני לא הכרתי בכלל את תנועת המוסר, וחשבתי שעשיתי משהו לא בסדר. היו שם עוד תלמידים בסביבה, והיה נראה לי שכולם מסתכלים עלי, ושהוא נוזף בי ונותן לי שיחת מוסר. התביישתי מאד, לא הבנתי מה רע עשיתי ומה תוכחה קיבלתי בפני כל הבחורים. השיחה הסתיימה, המשגיח הלך, ואני ישבתי סוער, שבור, הלום. עבר זמן קצר מאד, והמשגיח כנראה הבין מה עובר עלי. הוא חזר על עקבותיו, התיישב לידי ואמר: ׳אני מבקש ממך מחילה. לא התכוונתי לגרום לך צער. אתה תהיה מוכן לסלוח לי?׳ עשה עלי רושם עצום שהאיש הגדול הזה, רב ההשפעה, ניגש לילד חדש בישיבה, ס״ה בן 12, מתנצל בפניו, מבקש בכל מאודו סליחה על דברים שאמר ולא הבנתי. נשארתי ללמוד בלומז׳ה 14 שנים, חלקן כבר בארץ, כשעליתי עם הישיבה לפני השואה. כך הוא בנה את עולמי התורני, וכך ניצלו חיי׳.
הוסיף בנו: ׳לאחרונה, אחרי פטירת אמי, מצאנו אלבום תמונות שבחר אבי להעלות עמו באנייה מפולין לארץ בשנת תרצ״ח. אלו היו תמונות של משפחתו הקרובה שנרצחה כולה אחרי זמן קצר בשואה, הי״ד, ותמונות חבריו מהישיבה. מאחורי תמונה אותנטית אחת היה כתוב שמו של המשגיח – ר׳ משה רוזנשטיין, שנותר בפולין עם הקבוצה מהישיבה שלא עלתה, ונפטר שנתיים אחרי שהישיבה עלתה לארץ. כנראה שכך רצה אבי לשמור על מעט קשר עם האיש הגדול הזה, כשצירף תמונתו לתמונות הקרובים לו ביותר׳.
ממשיך דרך רבו
אחד מתלמידיו של ר׳ משה רוזנשטיין בישיבת לומז׳ה היה הרב יעקב ניימן, ראש ישיבת ״אור ישראל״ בפתח תקוה ומייסדה. סיפר לי הרב יוסף חזן: ׳סיפר לי יהודי ירושלמי מהישוב הישן, שרצה ללכת ללמוד בישיבת ״אור ישראל״ בפתח תקוה. הוא היה נער צעיר שלא הכיר את הישיבות החדשות בארץ, ונסע עם אביו כדי לעבור את מבחני הקבלה לישיבה. בימים ההם הנסיעה לפתח תקוה הייתה מסע של ממש. כשסוף סוף הגיעו לישיבה, נפגשו עם ראש הישיבה הרב יעקב ניימן, והבן היה מוכן להבחן. אמר להם ראש הישיבה: ״אתם תאכלו משהו, ואחר כך נעשה בחינה״. אבל הבן היה מאד לחוץ להבחן קודם, וכך היה. פתאום בשיחה התברר להם ששפת הלימוד בישיבה היא עברית ולא יידיש. הבן התקשה מאד בעברית, כי בבית דיברו תמיד יידיש, והיה ברור להם שלא יוכל ללמוד בישיבה. הם פנו לחזור הביתה, אבל דווקא כעת, אחרי שברור שהוא לא ילמד בישיבה, ראש הישיבה התעקש עוד יותר: ״אני אבוא עמכם למטבח ואבקש שיכינו לכם ארוחה, לא תצאו מכאן בלי לאכול״.
בקשה משר האוצר
ואם בישיבת לומז׳ה עסקינן, ראש הישיבה והאיש שעמד מאחורי העלאתה לארץ לפני השואה היה הרב יחיאל מרדכי גורדון. לפני השואה הוא נסע לארה״ב כדי לגייס כספים לטובת הישיבה בלומז׳ה ולהעלאתה לארץ לפתח-תקוה. בשנות השואה ועד שנת תש״י הוא שהה בארה״ב והיה ממייסדי ועד ההצלה של יהודי אירופה. בזכרונותיו סיפר הרב ד״ר מרדכי קירשבלום (נשיא המזרחי בארה״ב. מתלמידי העילוי ממייצ׳יט ור׳ משה סולוביי׳ציק), שפעם ביקש ממנו הרי״מ גורדון פגישה דחופה. הציע הרב קירשבלום לבוא לראש הישיבה למחרת, אבל הרי״מ התעקש שהדבר דחוף והוא יגיע אליו היום, וכך היה. מה היה דחוף ומה הדאיגו? הוא פתח בשיח על הגבורה ועל הנסים שנתגלו בארץ בהקמת המדינה. היה זה בשנה הראשונה של המדינה, ושר האוצר אליעזר קפלן הגיע לארה״ב כדי לגייס כספים למדינה הצעירה. הרב גורדון ביקשו לסדר לו פגישה עם השר קפלן, כדי לשוחח אתו על ערבויות לכספי המדינה. הוא הסביר שלכספי כל מדינה יש גיבוי בחומרי גלם כלשהם, זהב למשל, תמורה ממשית, ואילו כספי מדינת ישראל הצעירה אינם מגובים. הוא רוצה להציע לשר האוצר שמעבר לגיוס הכספים מיהודי ארה״ב, יבקש מארה״ב שהנתינה שלה למדינת ישראל תהיה האחריות והערבויות לכספה. והוסיף הרי״מ התנצלות: ״הלא אתה יודע עד כמה אין אני דבוק וצמוד לענייני כסף, אבל כסף ישראלי זה משהו אחר״.
מה יותר כיף מללמוד גמרא?
לפני כמה שנים הלכתי לשוחח עם הרב שלמה שרייבר, שהלך השבוע לעולמו. ידעתי שהוא עסק שנים בהקמה ובביסוס של ישיבות ומוסדות תורה בארץ ובעולם, ניהל בית ספר, שימש כמפקח בכיר במשרד החינוך, אבל אני פגשתי תלמיד חכם עם תאוות לימוד שלא יודעת שובע. שיחתנו התארכה, העליתי הרבה נושאים חינוכיים, ובסופה הבעתי את רצוני לפגשו שוב. הוא אמר: ׳אשמח, אבל נקבע ללמוד יחד סוגיא מהדף היומי בעיון, ואחר כך נדבר, מתוך הלימוד׳. עשרים שנה מאז שיצא לפנסיה הוא למד בהתלהבות יום יומית, בחברותא, ״סדר״ אחרי ״סדר״, כמו בחור ישיבה שרק גילה את מתיקות הגמרא. הוא סיפר לי: ׳כשלמדתי בישיבת חברון, רצה הרב משה צבי נריה לפתוח ישיבת בני עקיבא בנתניה. חיפשו ראש ישיבה ומשום מה פנו אלי. דיברו אתי על החשיבות של הקמת מקום תורה לנוער בשרון. הייתי צעיר, עוד לא זכיתי במספיק שנות לימוד בישיבה. נולדתי בגליציה, עברתי רדיפה ונדודים בשנות השואה, הגעתי לארץ מסיביר כילד יתום. עד שהצלחתי להגיע לישיבה ולשקוע סוף סוף כמה שנים בלימוד, ועכשיו כבר לצאת לעשיה? אמנם הבנתי את הצורך, אבל לבי לא נתנני. שאלתי את ראש הישיבה ר׳ יחזקאל סרנא, והוא אכן אישר שזה מוקדם מדי. בסוף הסכים הרב שמחה קוק, שהיה מבוגר ממני, לקבל את התפקיד, ואני זכיתי לעוד כמה שנות לימוד טובות בישיבה׳. השבוע, עודני מהרהר באיש וב״תאוותיו״ הנ״ל, מתקשר אלי ר״מ בישיבה, מספר לי בגילוי לב עד כמה תלמידיו משתעממים מהגמרא, ושואל אם יש לי עצה לאהבת תורה… ■
meirdorfman@gmail.com
