חבר הכנסת איתמר בן גביר גדל במבשרת ציון בבית מסורתי שבו היה בן זקונים מתוך שני אחים להוריו – שושנה וצדוק. "אמי הייתה באצ"ל ולאחר מכן קצינה בצבא, ואבא לחם בכל מלחמות ישראל", הוא מתאר. "אני זוכר את מבשרת ציון כמקום נפלא לגדול בו. אהבתי כדורגל מאד והייתי הולך למשחקים, ואהבתי מאד גם את שיריה של עפרה חזה". בן גביר למד בבית ספר חילוני ומהבית ספג חינוך ציוני של אהבת המדינה ואהבת צה"ל.
"אמא לימדה אותנו להיות מאד עצמאיים: לחקור וללמוד, לקרוא ולהשכיל. בגיל 14 קראתי על נשים שרוצות לחלק את ירושלים מטעם תנועת "נשים בשחור", זה היה מאד חריג", הוא מספר. "החלטתי שאני באופן עצמאי הולך להפגין מולן. כשהגעתי למקום ההפגנה שמתי לב שהחולצה שלי שחורה כמו שלהן וכך אני לא יכול לבלוט מולן. התקשרתי לאבי והוא נסע במשך 40 דקות עד אליי על מנת להביא לי חולצה אחרת. עמדתי עם דגל ישראל מולן וזו הייתה ההפגנה הראשונה שלי".
הוריו תמיד הצביעו למפלגות ימניות ובהמשך הצטרף לנוער מולדת. "עם הזמן הכרתי פעילי כך וגיליתי שמה שחשבתי עליהם ומה שכתוב בתקשורת, הוא לא אמיתי".
הגישו נגדך הרבה כתבי אישום בתור בחור צעיר.
"הייתי הרבה על הכוונת של המשטרה והגישו נגדי כתבי אישום אבל לא פחדתי מזה. אמא היא זו שהייתה נלחצת: בגיל 25 היא התקשרה לעו"ד שלי ואמרה לו, "הילד עצור". עד גיל מאוחר היא דאגה לי לגבי העניין הזה. אבל הייתי נעצר ומזוכה, וקיבלתי עוד ועוד זיכויים. לימים הסתבר שאני שיאן הזיכויים במדינת ישראל: יותר מ – 46 זיכויים על תיקים שהם שטויות כמו לשיר בבית משפט או לומר לשוטר, "אתה, אל תתערב". על אלה העמידו אותי לדין. בהמשך למדתי משפטים ועריכת דין ובאתי למשפטים שלי עם ספרים והוכחות שגרמו לי להמשיך ולהזדכות".
בגיל 16 החל בן גביר ללמוד בישיבת "הרעיון היהודי". "הכרתי את נעם פדרמן וקבענו ללמוד חברותא בישיבה. מסילת ישרים היה הספר הראשון שלמדנו וכך התחלתי לחזור בתשובה".
איך המשפחה קיבלה את החזרה בתשובה שלך?
"ההורים שלי עודדו אותי מאד. אבא למד בעברו בתלמוד תורה ואמא באה ממשפחה דתית, כך שהדברים לא היו חריגים. הייתה בבית הרמוניה גדולה, ועד היום אני ואחי חיים בהרמוניה למרות שהוא לא חובש כיפה. המשפחה הייתה יחד איתי, הם לא רק הבינו אותי, הם יצאו מגדרם כדי לסייע לי. עד היום המשפחה שלי היא סמל לחיים בהרמוניה, באהבה, בהבנה ובכבוד".
בן גביר נשוי לאיילה – סטודנטית לתואר שני בלשון, מלמדת בישיבת נוה שמואל בגוש עציון וחברת מנהלת הר הבית – ולהם שישה ילדים. "את איילה הכרתי כשהיא הייתה עצורה בגין הקמת מאחז בקרית ארבע. הייתי מטפל בעצורים ופעם אחת הגיעו עצורות שהסכימו להשתחרר בתנאים. כשאיילה סירבה להשתחרר בתנאים ודרשה לחזור למאחז, הביאו אותה לבית המשפט. השוטר אמר, "היא עקשנית, הנערה הזו". אמרתי לעצמי – זה יכול להתאים לי. אחרי המשפט לקחתי אותה להמבורגר והשאר היסטוריה".
ועם זאת, הוא מספר שבצעירותו פעילותו לא פעם מנעה ממנו ליצור קשרים. "הייתי פעיל הרבה שנים והשקעתי את הזמן יותר בפעילות ופחות בדייטים. פעם השב"כ אפילו קלקל לי דייט: יצאתי עם מישהי והיא למדה באיזו מדרשה. השב"כ פנו למנהל המדרשה שלה ואמרו לו שלא כדאי לה להסתובב איתי. זה לא מה שהרחיק אותה בסופו של דבר, אבל היו הרבה דייטים שבהן הבנות היו אומרות לי: "רק תעזוב את הפעילות שלך ונתקדם בקשר".
אתה חבר כנסת בפעם הראשונה. איך התחושה?
"זו תחושת שליחות גדולה. אני מרגיש שליח של עם ישראל ואני מנסה כמה שיותר לעזור. זו עבודה סביב השעון ואני משתדל לענות לכולם ולסייע. באתי כעורך דין, הקמתי משרד שהצליח ולהיות חבר כנסת זו ירידה ברמת השכר, וזו גם זו עבודה יותר אינטנסיבית. בתור עורך דין אני אדון לעצמי, ופה אני עובד עבור הציבור. אבל אני עושה זאת באושר גדול ובתחושת שליחות עצומה בשביל עם ישראל".
מה דעתך על הממשלה הנוכחית?
"זו ממשלה רעה שמאבדת משילות בנגב ובצפון, נכנעת לכל דבר אפשרי וההבטחות שנתנה הן כלא היו. זו ממשלה שחייבת ללכת הביתה כמה שיותר מהר. היא עושה נזק ממשי ומסכנת את מדינת ישראל. כשהייתי בבית חולים בנט ושקד התקשרו אליי ובאופן אישי אני בידידות איתם. אבל אני מפריד בין הפן האישי לציבורי. החזקתי מהם כמי שיש להם אידיאולוגיה, אבל הם מאבדים את עולמם בהחלטותיהם ופוגעים קשות בעם ישראל".
אילו תפקידים מעניינים אותך?
"משטרה ומשפט אלו שני התחומים שמאד הייתי רוצה. בנוסף, אני רוצה לדאוג לפריפריה, בטחון הנגב והגליל. צריך שבתפקידים האלו יהיו אנשים אמיצים שיחליטו החלטות שישנו סדרי עולם. המצב כפי שהוא היום לא יכול להימשך. מפקירים את החיילים שלנו: קשה להסתכל להורים של בראל ז"ל בעיניים. הבן שלי רוצה להיות חייל קרבי ואני שואל את עצמי, 'לאן אני שולח אותו?'. כמובן שאשלח אותו בגאווה אבל אני חושב שהמדינה מפקירה את לוחמיה".
אתה מסתובב בהפגנות ובמקומות מסוכנים, אתה לא מפחד?
"אני שליח ציבור וכשהתקשרו אליי נשים משמעון הצדיק בירושלים ומספרות שהן עוברות לינץ' מדי לילה, עזבתי הכל והלכתי לשם: נכנסתי לבית דירות, שגרים בו אנשים מסורי נפש שאני מעריץ אותם. הם בשליחות. זורקים עליהם בלוקים ובקבוקי תבערה, הערבים מתנכלים עליהם, ואתה שואל, 'מה הולך כאן?'. החלטתי שאני נשאר שם, וכשאשתי שמעה היא אמרה שהיא והילדים מגיעים לשבת למקום.
"הערבים במקום השתוללו התחילו להשתולל. אין במקום שוטרים, אבל אני חבר כנסת אז הביאו שוטרים שישמרו עליי, לא על האנשים עצמם שגרים שם. הילדים במקום ביקשו שלא אעזוב כי רק כך יש להם הגנה עם השוטרים שהגיעו איתי. אז אני לא עוזב.
ראש הממשלה ביקש שאצא והתעקשתי שזה יקרה רק כשיהיו פה שוטרים. המפכ"ל לא רוצה להכניס שוטרים – אז אני לא יוצא מכאן. נוקפות השעות והערבים זורקים בקבוקים ואבנים. לפנות בוקר החליטו להשאיר ארבעה שוטרים. נשות השכונה אמרו שזו פעם ראשונה שלא זרקו עליהן אבנים באותה שבת".
אתה לא מפחד על הילדים שלך שהגיעו למקום כזה?
"אין מציאות כזו בעולם שפוגעים בעם שלך ואתה לא מגיב. ילדים של אחים שלי סובלים ואני אשב בשקט? אם אפשר לעזור אז אני שם, וכך אני מחנך את ילדיי. שייח' ג'ראח הפך ל'אינתיפאדת בן גביר'. אני מאושר שדאגתי לאנשים שם ועשיתי משהו. בדיוק בשביל זה הלכתי לכנסת – כדי לעזור ולטפל. ככל שאתה פחות מפחד, הטרור מוריד את הראש. כשמישהו לא מפחד, נרתעים ממנו. אני נוסע בחברון עם חלון פתוח וכאשר הערבים מבינים זאת הם מקבלים מסר שיהודים לא מפחדים".
זה לא להתגרות?
"ממש לא. אני גר בחברון כבר 17 שנים וזו המנטליות במזרח התיכון. אני יוצא מנקודת הנחה שיכול להיות כל דבר. אין לי הבטחה אלוקית שאף אחד לא יפגע בי היכן שאלך. תמיד הדשא של השכן ייראה מפחיד יותר. אני עושה שליחות ומאמין בזה, ויחד עם זאת לוקח הכל בחשבון, אבל זה לא ימנע ממני ליישב את ארץ ישראל ולחיות כאן. כל המהלך שלנו לאורך כל ההיסטוריה הוא כזה, דרך העלייה לארץ והמלחמות על ירושלים. כן יש התראות ואיומים על חיי. לא סומכים על הנס ויש אבטחה סביבי, אבל שום איום או אמירה לא ירתיעו אותי מלהמשיך לשרת את מדינתי".
שידורים חיים ממחלקת קורונה
לאחרונה השתחרר בן גביר מאשפוז במחלקת קורונה בית חולים הדסה עין כרם בעקבות הידבקותו בנגיף. "זו חוויה לא פשוטה", הוא אומר. "התחסנתי שני חיסונים, את השלישי לא הספקתי, ולא האמנתי שזה קורה לי. שבוע שלם היה לי חום גבוה שהתקדם לקוצר נשימה, והובהלתי לבית חולים. חוויה שאני לא מאחל לאף אחד, רק לאויבים. בבתי החולים אין מספיק כוח אדם. אחי הגיע עם מגן ודאג לי ולאנשים אחרים במחלקה. אתה מרגיש דועך וחסר אונים מול המחלה וגם הרופאים הם חסרי אונים. נותרת רק אמונה בקב"ה. צריך לעשות שידורים חיים ממחלקות קורונה רק כדי שאנשים יבינו את הסכנה. מצד שני אתה מגלה כמה יש ערבות הדדית יש בעם ישראל: אתה רגיל להיות בשליטה ופתאום צריך חסדים של אחרים ותפילות. ברוך ה' הרגשתי את השיפור רגע אחרי רגע והרבה התפללו עליי. השנה המשמעות של התפילה תהיה יותר משמעותית עבורי ואכן בראש השנה זכיתי להיות שליח ציבור בבית הכנסת בגבעת האבות בשתי תפילות המוסף ונדמה לי שהרבה עיניים לא נשארו יבשות".
לסיום, מאחל בן גביר לשנה החדשה בריאות כמובן, אבל לא רק: "שנה של בריאות לכל אחד ואחת, בריאות זה העיקר וזו לא קלישאה. שנצליח להקים ממשלת ימין מלאה. הייתי שמח להיות בתפקיד שישפיע, הכי דחוף בעיניי הוא בביטחון לתושבים ונתינת גב לחיילים. בנוסף, צריך לדאוג לאופי היהודי של המדינה – המזון הרוחני – שזה לא פחות חשוב.
אני בידידות גדולה עם מתן כהנא אבל חושב שהיוזמות שלו נוגעות בדברים שאסור לשנות והמאבק שלנו יימשך גם על עם ישראל, גם על ארץ ישראל וגם על תורת ישראל".
לא ידעתם על איתמר בן גביר:
ספרים נוכחיים: "איש הסוד" של רפי איתן ו"התא" של ג'ון גרישם. "וכמובן מסכת סנהדרין עם הבכור ופרשות השבוע של מעיינותך עם הקטנים".
מוסיקה: "רסיסים" של רביב כנר, ישי ריבו ביני לנדאו ובעז בנאי.
תפקיד בעבודות הבית: "הקורונה גרמה לי לעשות עבודות שירות בבית באהבה ובישלתי הרבה. ביומיום איילה משחררת אותי מעבודות בית".
ים המלח או ים כנרת: ים כנרת.
איך פונים אליך: דרך מייל פניות הציבור – public.otzma@gmail.com
"בכל שבוע מטופלות כ – 360 פניות. הלשכה פתוחה 24/7". ניתן לפנות גם דרך הפייסבוק ודרך הלשכה של איתמר בכנסת.
