פעם, כשהמשוררת זלדה כתבה על מי שהפך לימים להיות בעלה, חיים, היא סיפרה עליו כך: ״בינתיים פגשתי בבית הכרם, הלא סיפרתי לך… אחד רֵע. אמנם רק מילים אחדות החלפנו ביננו. אך בחברתו הרגשתי מן שלוה כזאת, שלום פנימי שמעולם לא ידעתי בחברת אדם. כאילו כל מה שקרה ויקרה עמדו הוא הדבר הנכון שצריך להתרחש כי הכל שמש. כאילו אין בי דבר מיותר ולא בו. ולא בעולם".
מאז שקראתי את הציטוט הזה, אני מרבה לחזור אליו. לספר לעצמי שכך נראית אהבה. פשטות גדולה, לא מתנשאת, לא מתיימרת, לא מתקשה. נחת. ובמילים אחרות, סוכות. ה-חג של האהבה בעיני.
באחד מסיפורי המעשיות שלו, מספר רבי נחמן מברסלב (שיום פטירתו חל גם הוא בסוכות) על איך בונים לכלה פלטין מיוחד, אחד לה ואחד לכל אחת מנערותיה, כדי שיוכלו לשמח אותה. יש חג לתורה, חג לשנה החדשה, חג לגאולה, לאילנות, למציאת החצי השני, ונדמה לי שכשאבא מבקש שנשב איתו שבעה ימים ושבעה לילות בפלטין מיוחד ונשמח, הוא מבקש לחגוג את האהבה.
המלכנו אותו, צמנו על חטאינו ובסופו של תהליך, של ימי דין, לא פחות משאנחנו רוצים לקבל אהבה, הוא מבקש לחוות אותה איתנו בר.
עם צאת ראש השנה, כתבתי: ״תאמינו שהכל יכול להשתנות״, ורצה הבורא והאוטוקורקט שינה את המשפט ל״תאמינו שהאל יכול להשתנות״. משפט שהוכרז בעיני רבים כבשורה. אז האל, כידוע, הוא אחד, הוא לא משתנה. הוא תמיד רוצה להיטיב. הכל תלוי בנו.
הבורא, כך מביא הבעש״ט הקדוש ורבים נוספים, הוא שיקוף ישיר שלנו, ממש כמו צל – ״ה׳ צִלְּךָ עַל יַד יְמִינֶךָ״. אז אפשר להביט בסוכות כחג נוסף ברצף של ימי תשרי. ואפשר, כמנהג חסידים, להכנס אל הסוכה ולנשק את כתליה בהבנה שיש לפנינו הזדמנות לשנה חדשה שתיפתח באהבה של האל כלפינו, ולא פחות מזה, באהבה – של אדם מול בוראו.
עם צאת ראש השנה, כתבתי: ״תאמינו שהכל יכול להשתנות״, ורצה הבורא והאוטוקורקט שינה את המשפט ל״תאמינו שהאל יכול להשתנות״. משפט שהוכרז בעיני רבים כבשורה. אז האל, כידוע, הוא אחד, הוא לא משתנה. הוא תמיד רוצה להיטיב. הכל תלוי בנו.
