זה הקול הקטן והמייאש שיושב לכולנו בראש ומונע מאיתנו לנסות. אבל סיפור קטן אחד, שהתחיל בבוקר של צום, מראה שאפשר לנצח אותו
הילד פשוט נעלם. לקח את התפילין ויצא.
"אל תחכו לי", הוא זרק לנו שניה לפני שהדלת נסגרה אחריו, "אני אחזור בלילה".
התפלאנו מאד. לאן יש לנער בן 14 ללכת ביום של צום? אפילו את הסלולארי לא לקח…
את התשובה קיבלנו בערב, מוצאי י"ז בתמוז.
הדלת נפתחה והוא ניצב שם מולנו, זורח כולו. מאושר כמו שהרבה זמן לא ראינו אותו.
מה קרה?
ובכן, בשכונה שלנו בפתח תקווה הזמינו את הנוער למבצע מיוחד: מסכת יומית!
מה שאתם שומעים. לא דף יומי, אלא מסכת.
מרתון מדהים שנפרש על פני 12 שעות ובו לומדים מסכת בגמרא מהדף הראשון ועד האחרון – ביום אחד! במצב כזה סעודת שבירת הצום הופכת להיות סעודת מצווה של סיום מסכת.
המסכת הנבחרת היתה מסכת תענית, וידידי, הרב חנן, הוביל את הלימוד.
ככה זה היה נראה:
ועכשיו קבלו את השורה התחתונה:
85 חבר'ה, בעיקר מכיתות ז-ח, נרשמו למיזם. 64 מתוכם (!) הגיעו אל קו הגמר.
ושלא תתבלבלו: ככל הנראה, אף אחד מהם לא גאון הדור. חבר'ה מתוקים, אבל רגילים לגמרי. כולל כאלו שמתקשים לקום בבוקר ונרדמים לפעמים בשיעור.
ודווקא ביום כזה בו בני נוער ממוצעים נוהגים 'להעביר את הצום' באחת משלוש הדרכים הבאות: לישון, לטחון סרטים ולתכנן את סעודת השחיתות של סוף הצום, החבורה הזו בחרה לעשות את זה אחרת.
דרך אגב, לרובם זו הייתה הפעם הראשונה בחיים לסיים מסכת בגמרא, ועל הדרך לגלות בעצמם יכולות מדהימות שפתחו להם את הראש לחשוב מה הם עוד יכולים לעשות אבל עד היום פשוט לא ניסו כי לא האמינו שהם מסוגלים…
ובכן, כל זה קרה בדיוק השבוע לפני שלוש שנים.
אבל בזה לא נגמר הסיפור.
האירוע היכה גלים והדליק את הניצוץ אצל עוד כמה אנשים.
שלושה שבועות לאחר מכן, בתשעה באב, היה מרתון דומה בעוד כמה מקומות. בי"ז בתמוז לפני שנה חזרו על כך שוב עם מסכת מגילה והשנה עם מסכת ראש השנה.
מתברר שה'מגיפה' הנהדרת הזו ממשיכה לדבק ולהתפשט ולסחוף אחריה עוד אנשים.
וזה גרם לי לחשוב שאולי החורבן הגדול הוא לא רק חומות אבן שנפלו, אלא חומות שאנחנו בונים בתוך הנפש שלנו. החורבן הוא הוויתור מראש על דברים ש"ברור לנו שאנחנו לא מסוגלים". "לסיים מסכת? זה לא בשבילי". "להתמיד במשהו? אני לא בנויה לזה". "אני? בחיים לא אצליח". הקול הקטן והמייאש הזה הוא האויב הפנימי שלנו, האבן הכבדה שסותמת את מעיין הכוחות שלנו.
ופתאום כשאתה מגלה שמישהו אחר, לא שונה ממך בהרבה, כן הצליח, נפתח לך הראש לחשוב: רגע, אז אולי גם אני מסוגל? אולי גם אני יכולה?
ומי יודע, אולי ככה בדיוק בונים מחדש. לא בבת אחת, לא בנאומים גדולים. אלא באבן קטנה ועוד אבן קטנה. עם עוד נער שמגלה שהוא מסוגל. עם עוד נערה שמנפצת תקרת זכוכית פנימית. עם עוד החלטה טובה אחת.
כך, בסבלנות ובהתמדה, הולכות ונאספות האבנים שמהן ייבנה, במהרה בימינו, המקדש.■
