אמנון ודניאלה וייס הם זוג מוכר – בשומרון בפרט וברחבי ההתיישבות ביהודה ושומרון בכלל. הוא היה מזכיר גוש אמונים, היא הייתה ראש מועצת היישוב קדומים וכיום משמשת כיו״ר תנועת ‘נחלה׳ להתיישבות. אך לא רבים היודעים כי אמנון הוא אלוף עולם בהטלת כידון ובהדיפת כדור ברזל במסגרת אולימפיאדת הנכים, וכי זכה במדליות גם בזריקת דיסקוס ובכדורסל.
אמנון, הנושק לגיל 80, מגדיר את עצמו כ׳פנסיונר תיאורטי׳. בפועל הוא ממשיך לנהל את עסקיו ולסייע לרעייתו דניאלה בתפקידה כיו״ר תנועת נחלה להתיישבות. כיום נעזר אמנון בכיסא גלגלים ממונע, אולם הוא נולד כתינוק בריא ורגיל, עד שמגפת הפוליו פגעה בו.
השבוע ציינו ברחבי העולם את היום הבינלאומי לזכויות אנשים בעלי מוגבלות, שמוקדש לקידום ההבנה כלפי בעלי מוגבלויות ולעידוד התמיכה בזכויותיהם. בין היתר עוסק היום בהגברת המודעות להעסקת בעלי מוגבלויות והכללתם בכל תחומי החברה. לרגל התאריך המיוחד בחרנו לראיין את אמנון ודניאלה וייס על החיים לצד הנכות, תחרויות הספורט, יישוב הארץ וכל מה שביניהם.
ילדות בצל הפוליו
אמנון נולד בשנת 1943 ברמת גן, ונפגע ממגפת הפוליו כשהיה בן שלוש בלבד. ״חטפתי שיתוק ברגל וחצי״, הוא מתאר, ״רגל ימין עם 100 אחוזי נכות, ורגל שמאל עם נכות חלקית. אתה חי עם זה כל הזמן, אתה לא יודע איך ההרגשה בלי הנכות. בשלב ההוא עוד הלכתי רגיל – עם מכשיר מיוחד״.
מחלת הפוליו, המוכרת בשם ‘שיתוק ילדים׳, היא מחלה של מערכת העצבים הגורמת לחולשה ולשיתוק במערכת השרירים. רק באמצע שנות החמישים של המאה הקודמת נמצא החיסון למחלה, אולם עד אז נפגעו ילדים רבים. אמנון, כאמור, הוא אחד מהם.
כיום סובל אמנון מתופעה פחות ידועה בשם ‘פוסט פוליו׳, הגורמת לחולשה גם בכתפיים ובידיים, ונאלץ להתנייד בכיסא גלגלים. ״זו תופעה שלא כל כך מכירים. בשנות ה-50 כבר נמצא החיסון למחלה, וכיוון שהיא הודברה המחקר סביבה והטיפול בה נזנחו. זה לא מעניין כבר. אני ובני גילי היינו הנפגעים האחרונים מהמחלה, וכיום רבים מאיתנו מתמודדים עם פוסט פוליו. אחרי עשרות שנים המחלה ממשיכה להשפיע״.
אמנון וייס נפרד מימית בכאב. עם גאולה כהן ואלוף משה לוי
חלק מהגביעים והמדליות בהן זכה אמנון וייס בספורט נכים
״נסענו, טיילנו, גידלנו משפחה״
כאמור, לאורך שנות ילדותו והתבגרותו נעזר אמנון במכשיר על הרגל, והתהלך באופן עצמאי. אמנון ודניאלה למדו באותו התיכון, והיא מתארת: ״הכרנו בתיכון בגיל 17, היה לו מין מכשיר על הרגל, הוא צלע ונשען על מקל. אצל ההורים של אמנון, הורים לבן יחיד שהפך נכה – נושא הנכות לא היה פקטור. לשמחתי הרבה הדבר לא היה פקטור גם אצל ההורים שלי שקיבלו חתן נכה, וכמובן שלא אצלי.
עד השנים האחרונות, עד השפעתה של ‘הפוסט פוליו׳ שהקשתה על החיים, הנכות לא הייתה גורם משפיע על הפעילות שלנו. נסענו, טיילנו, גידלנו משפחה ועבדנו קשה. אמנון עובד, מפרנס ומנהל עסקים ביד רמה. הוא באמת מהווה דוגמה״.
אמנון לא נתן לנכות לנהל את חייו, ולמד תואר בכלכלה וסוציולוגיה באוניברסיטת בר אילן. לאחר מכן המשיך ללימודי מהל עסקים באוניברסיטת תל אביב. ברשותו נכסי נדל״ן בתל אביב ובשומרון, חנות ויקב. בעבר היה מבעלי חברת הולנד ישראל, וכיום עוסק בעיקר בהשקעות נדל״ן וביקב.
דניאלה מספרת סיפור שממחיש את יחס הצאצאים לנכותו של ראש המשפחה: ״היום קוראים אצלנו לכיסא הגלגלים של אמנון ‘בימבה׳, בחיבה, ‘הינה סבא בא עם הבימבה׳. אחד הנכדים הזמין את אמנון לשיחה בבית הספר שלו על החיים עם מוגבלות, אבל הנקודה החשובה היא לראות את החיובי שבחיים, וכל זמן שאדם יכול לעסוק בספורט ולחיות כמה שאפשר, כמו ללא מוגבלות, יאללה קדימה. זו ההסתכלות של שנינו״.
״בעלי היקר צנוע,
אבל הוא דוגמה ומופת״
דניאלה מפרטת כיצד סייע אמנון לעשהאל שבו, שנפגע בפיגוע הרצחני ביישוב איתמר לפני 20 שנה. בפיגוע נרצחה אם המשפחה רחל ושלושה מבניה – נריה, צביקה ואבישי. במהלך הלחימה במחבל נפצעו שני ילדים נוספים, עשהאל ואביה.
״מדובר באחד המקרים הקשים והמוכרים, הפיגוע שבו נרצחו בני משפחת שבו מאיתמר. עשהאל היה אז ילד, ואיבד רגל. הם עברו לקדומים ואמנון דחף אותו להגיע למועדון ספורט נכים. זה לא היה קל, אבל אמנון לא הרפה. עשהאל כל הזמן אמר לנו ‘תעזוב אותי׳, אבל אמנון המשיך ועשהאל היום שחקן כדורסל בינלאומי באירופה. בעלי היקר צנוע אז הוא לא מרבה לדבר על עצמו, אבל הוא דוגמה ומופת״, מסכמת דניאלה.
כיום עשהאל הוא ספורטאי, כדורסלן ושחיין מצטיין. עשהאל ייצג את ישראל באולימפיאדת הנכים בריו דה ז׳ניירו, ובמכבייה בקטגוריית כדורסל נכים. ביום העצמאות האחרון אף נבחר להדליק משואה בטקס בהר הרצל.
איך התחילה המשיכה לספורט?
״בשנת 1960 הקימו מועדון ספורט לנכים ברמת גן, ופנו לכל מיני חבר׳ה שיצטרפו ויעשו ספורט נכים, על כסאות גלגלים וכו׳. הכדורסל היה מאוד אתגרי, תחרותי, מלא אקשן, ואני אהבתי גם ספורט ואתלטיקה. בגיל 16 התחלתי עם הפעילות הספורטיבית, ובערך בגיל 18 התחילו התחרויות״, מתאר אמנון.
לדניאלה חשוב להוסיף: ״כשמדובר על כדורסל נכים הם משחקים במגרש רגיל, עם סלים בגובה רגיל, רק שהנכים יושבים בכסאות גלגלים. ההבדל הזה בא לידי ביטוי בתוצאות – אם במשחק כדורסל רגיל הקבוצות מגיעות לאזור ה-100 נקודות, אז בכדורסל נכים מגיעים ל60-70 נקודות״.
אמנון ודניאלה עם חלק מבני המשפחה
אמנון וייס כחבר מזכירות גוש אמונים ותושב אלון מורה (היום – קדומים),
מכבד את ראש הממשלה שנבחר זה עתה, מנחם בגין. אלון מורה תשל״ח
הפאראלימפיאדה
בשנת 1962 השתתף אמנון לראשונה בתחרויות בינלאומיות, ונבחרת מועדון ספורט הנכים שבה היה חבר קטפה את המקומות השני והשלישי בכדורסל נכים. בהמשך השתתף אמנון גם בתחרויות אתלטיקה. ״זכיתי בכמה מדליות, כסף, זהב, ארד – בכידון, כדור ברזל ודיסקוס, אבל העיסוק העיקרי שתמיד אהבתי היה הכדורסל. פעמיים בשבוע הייתי מגיע למועדון הספורט ‘ספיבק׳ להתאמן. הנבחרת הישראלית התגבשה, וב-1968 זכינו באליפות העולם בכדורסל נכים, והבסנו את האמריקאים״. אמנון, אם תהיתם, לבש את חולצה מספר 10. קבוצת הכדורסל זכתה במדליות ארד, כסף וזהב, ואמנון עצמו זכה כאמור בשלל מדליות בתחרויות אתלטיקה.
הייתם צעירים מאוד. איך מתמודד זוג צעיר עם אימונים אינטנסיביים וטיסות לחו״ל?
״ברוב המקרים נסעתי עם דניאלה, היא הייתה המלווה שלנו״, אומר אמנון, ודניאלה מוסיפה: ״הוא לא הפסיק לשחק לרגע. אחד הדברים המעניינים הוא נקודת החיבור בין ההתיישבות לספורט. אמנון ואני נכנסנו חזק לפעילות של גוש אמונים. אמנון היה פעיל בגוש אמונים עוד לפניי, היה חבר מזכירות וגזבר. גוש אמונים היה תנועת ההתיישבות הראשונה״.
בשנת 1975 עברו הזוג וייס לשומרון, מעבר שהשפיע על אורח חייו הספורטיבי של אמנון. ״המעבר לשומרון השפיע ישירות על היכולת של אמנון להשתתף באימונים״, מסבירה דניאלה. ״כל שבוע לנסוע פעמיים או שלוש לאימונים היה לא אפשרי, אז האימונים פשוט הפסיקו עם המעבר לשומרון. היום אמנון חבר הנהלת מועדון ספורט נכים ‘ספיבק׳, ותורם מהניסיון הניהולי שלו בעסקים לטובת ספורט הנכים״.
מידי פעם בפעם עולה לשיח הציבורי ההתנגשות שקיימת בין עולם הספורט לבין האדם שומר המצוות. איך היה להיות ספורטאי דתי באולימפיאדה באותם ימים?
״כתבו עליי בעיתון הצופה, על שהייתי הדתי היחיד בספורט נכים. אבל אני לא זוכר שנתקלתי בבעיה כלשהי״.
אתה רואה הבדל בין ספורט הנכים של אז לבין הספורט כיום?
״אין מה להשוות את התנאים בין מה שהיה לנו כשהקמנו את מועדון ‘ספיבק׳ לבין התנאים כיום. המועדון היה חלוץ בארץ ובכלל. היינו בקושי עשרה אנשים ששיחקו כדורסל, היום מי סופר.. המועדון התחיל אז מנפגעי פוליו, ומשרת היום נכים שנפגעו בכל מיני תאונות, מחלות, קטיעה וכו׳, ומעט מעט נפגעי פוליו. בנוסף, יש מסגרת נוספת לנכי צה״ל״, אומר אמנון.
דניאלה מוסיפה: ״אם נכנסים להווי של הנכים, אז יש מעין תחרות בין נכי צה״ל לבין הנכים האזרחיים, למי יש יותר יוקרה – לנכי צה״ל או לנכים ‘סתם׳״. ואמנון מחזק את דבריה: ״הייתה סיסמה: אם כבר נכה – אז נכה צה״ל. הם קיבלו המון הטבות״.
איך הסתדרת בעליות לשטח של גוש אמונים?
״אני לא ראיתי בזה שום מוגבלות. הייתי אומנם במצב פיזי לא קל, משותק עם מכשיר ברגל, אבל התנהלתי רגיל. הייתי מהיוזמים, מההנהלה, הייתי שותף מלא. לא הייתה התייחסות לנושא״.
מה המטרה הבאה?
״לבנות את ארץ ישראל״, עונים בני הזוג ביחד.
דניאלה מפרטת: ״אמנון ואני כל כך מעורבים בבניין הארץ, מרגישים כאילו לא עברו 50 שנה של פעילות גוש אמונים וההתיישבות. אמנון שותף בתנועת נחלה כמו אז. אני הייתי ראש מועצה פה בקדומים, ומי שדחף אותי לרוץ לראשות המועצה היה אמנון. הוא לא היה על תקן של נזקק או צריך עזרה. אמנון אמר לי ‘את מתאימה, אז תלכי׳, והיה קצין המבצעים של הבחירות. הוא דאג לכך שאקבל רוב. דוחף אותי בכל הכוח גם היום, כל דבר בתנועת נחלה אני מתייעצת איתו. הרבה פעמים הוא מהווה אופוזיציה אליי, כדי לחזק את הטענות שלי״.
לקראת סיום חשוב לבני הזוג לספר על יחס המשפחה למוגבלות. דניאלה מתארת את חיי המשפחה: ״היחס המאוד בריא למוגבלות שהתפתח אצלנו באופן טבעי השפיע מאוד על המשפחה שלנו. אף פעם לא עלה הנושא שסבא נכה, ואני חושבת שזה תרם מאוד ליחס של בני המשפחה לכל נושא המוגבלות. אצל אמנון ואצלי תמיד היה מישהו מבוגר – טיפלנו באימא של אמנון המון שנים והיא ממש הייתה חלק מהמשפחה, וגם באימא שלי כשהייתה אלמנה בודדה וחולה, הילדים היו שותפים מלאים בטיפול, שנמשך המון שנים״.
אמנון מדגיש: ״המוגבלות לא הייתה מגבלה״.
בקרב דורשי העבודה בעלי המוגבלויות: רוב נשי ורוב ערבי
לרגל היום הבינלאומי לשוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות פרסם שירות התעסוקה נתונים חדשים על מצב בעלי המוגבלויות בישראל, נכון לחודש אוקטובר האחרון. בין היתר צוין כי 22.2 אלף דורשי עבודה מוכרים כבעלי מוגבלות, ושיעור ההשמה שלהם נמוך משמעותית מול דורשי עבודה ללא מוגבלות (32% לעומת 45% בהתאמה).
מתוך 22.2. אלף דורשי העבודה בעלי המוגבלות 55.3% הן נשים. כמו כן, נמצא קשר ישיר בין גיל לבין הכרה במוגבלות תעסוקתית, כאשר ככל שהגיל עולה כך ישנם יותר דורשי תעסוקה בעלי מוגבלות. בנוסף, רוב (51%) דורשי העבודה שהוכרו כבעלי מוגבלות הם ערבים, וכמחצית מלשכות התעסוקה (8 לשכות מתוך 15) שבהן מספר העבודה בעלי מוגבלות הוא הגבוה ביותר הן לשכות מערים ערביות או מעורבות.
התפלגות דורשי העבודה עם מוגבלות לפי מקצוע: משלחי היד הבולטים ביותר, הן בקרב הטוענים למוגבלות ולא הוכרו והן בקרב אלה שהוכרו, הם עובדי ניקיון ועוזרים בבתי מלון ומשרדים (10.6% ו- 15%, בהתאמה) ומטפלים סיעודיים (9.1% ו- 11.9%, בהתאמה).
