״ואז התחלתי להניח״

אם היו מספרים לחגית שיבוא יום והיא תארגן חתונה תוך שעות ספורות, היא לא היתה מאמינה. היא בכלל מנהלת חשבונות בחברת פיתוח ותעשיות, בעלה גנן בשומרון והם מגדלים בשמחה את שבעת ילדיהם בישוב עפרה, בו הם מתגוררים כבר 24 שנים. ״לא היה לי שום ניסיון בהפקת חתונות, חוץ מזה שחיתנתי את הבן שלי לפני חצי שנה״, היא צוחקת.
מאיפה מגיע הרעיון לארגן חתונה, ועוד בזמן מלחמה?
״הזוג המדובר היה אמור להתחתן ביום שלישי, מיד אחרי חג שמחת תורה. החתונה היתה אמורה להתקיים בקפה רותם בבקעת הירדן, ששייך לאחות של החתן. מדובר בזוג עם יכולת כלכלית לא גבוהה, בלי הרבה משפחה, שתיכננו חתונה ל100 איש בערך. החתן הוא קרוב משפחה רחוק שלי, והבן שלי, שלומד בכיתה י״ב בישיבה של הרב סבתו במצפה יריחו, אמר שיביא חברים שלו לשמח בחתונה כי לא יהיו יותר מידי רוקדים.. סגרנו שביום שלישי נבוא לבקעה לשמח אותם, עם כובעים וחפצים זוהרים, וזהו״.
אלא שבחג שמחת תורה פרצה המלחמה, וכמו זוגות רבים – החתן והכלה נאלצו לשנות תוכניות.
״ביום שני, יום לפני החתונה, גיסה של בעלת בית הקפה ברותם נרצח במלחמה הארורה״, מספרת חגית. ״במקביל התחילו גם אזעקות בבקעת הירדן. אחות החתן, בעלת בית הקפה שבעלה צריך לשבת שבעה על אחיו, הודיעה לחתן בדמעות שהיא לא תוכל לארגן לו את החתונה. אז החתן והכלה החליטו לבטל הכל״.
חגית נזעקה למשמע הביטול ״אמרתי שזה לא יכול להיות. אנשים סביבנו מתחתנים בבסיס של הצבא, עם מניין חוגגים. לא מבטלים חתונה! החתן אמר לי שכבר אין לו כח לזה. החליטו שהם הולכים להתחתן ברבנות, בלי מסיבה ובלי כלום, כי הכלה כבר היתה אחרי כל ההכנות והכל״.
לשכנע את החתן והכלה
ביום רביעי, למחרת החתונה שלא היתה, התקשרה חגית לגיסה שהיה בקשר עם אותו חתן, ומחתה על ביטול החתונה. ״אמרתי לו שאין מצב לבטל חתונה. זה לא קורה! סיפרתי לו שביום שני עשינו כאן בעפרה חתונה לזוג שהיה אמור להתחתן בפתח תקווה. הרמנו פה חתונה שלמה עם נשים צדקניות ונוער מהמם. בוא נעשה את זה עד פעם, שהזוג היקר יתחתן פה בעפרה!״, היא מתארת. אלא שהחתן סירב.
חגית לא ויתרה, ולמחרת – יום חמישי, התקשרה לחתן בעצמה: ״׳היום בשמונה נפגשים בעפרה?׳, שאלתי אותו. ׳על מה את מדברת?!׳, ׳עושים לך חתונה!׳, עניתי, והתחלתי להסביר לו כמה חשוב לא לדחות את החתונה. ׳אתה אחראי להביא את הרב, כל השאר עלינו׳, אמרתי לו. החתן היה בהלם, היה צריך לעכל את הרעיון כמה דקות, ובסוף אישר לי לקיים את החתונה״.
בהלוויה מארגנים חתונה
בשיחה עם חגית אי אפשר לפספס את האנרגיות הנשפכות ממנה, היא מספרת לי לפרטי פרטים כיצד ארגנה חתונה תוך שעות, ומנהלת מספר משימות נוספות במקביל. אם צריך לארגן חתונה במהירות, ללא ספק היא האישה עם הכוחות לכך. השעה 11:00 בבוקר, יום חמישי כ״ז תשרי, ויש לה חתונה לארגן – עד הערב.
״החתן נסע לצפון להביא כמה חפצים ודברים, ובדרך נכנס להתפלל אצל האר״י הקדוש״, אומרת חגית, ״אולם מצד בני המשפחה נערמו קשיים. המשפחה של הכלה התנגדה לקיום החתונה, ובסוף מהצד שלה רק אמא שלה הגיעה. אבל החתן והכלה החליטו לקיים את החתונה למרות הקשיים מסביב״.
איך מארגנים חתונה כל כך מהר?
חגית מספרת בהתלהבות ״השעה 11:00 בצהריים, ואנחנו מרימים חתונה מאפס! תוך כדי אני אומרת לבן שלי שיש את הלוויה של שילה ראוכברגר שיוצאת מעלי לירושלים, ועוברת בצומת של שילה ב-11:15. אני הולכת לצומת כדי לחלוק כבוד, ושם פוגשת את רכזת צח״י הותיקה של עפרה שפרשה לפני כמה חודשים, ובהמתנה לשיירת הלוויה שתעבור אנחנו מתחילות לארגן חתונה. זו העוצמה של עם ישראל. תוך כדי הלוויה חילקנו תפקידים, המשפחה כולה התגייסה לעזרה״.
מאפס למאה
חגית פנתה לקייטרינג מוכר: ״הכרחתי אותו להסכים לספק אוכל לחתונה״, היא צוחקת. ״אמרתי לבן שלי ואשתו שהם אחראיים על הצלם והדיג׳יי. הם העלו לסטטוס וקיבלו אינסוף פניות. היו גם צלם וגם צלמת שהתנדבו לצלם בחתונה, וגם צלם וידאו. והכל בהתנדבות! פשוט מדהים!״, היא מתרגשת.
המשימה הבאה היתה לארגן אולם ״אני צריכה משמחים ומשמחות, אני צריכה להפוך את האולם של המדרשה בעפרה לאולם חתונות. מה עושים? הבת שלי הסטודנטית רכזת נוער פה בעפרה. היא בכלל רצתה לנסוע ללוויה של ראוכברגר, אבל אמרתי לה – היום את לא נוסעת להלוויה, יש חתונה. היא שלחה הודעות ועשרות בני נוער מהישוב התחילו לנקות את הכניסה למדרשה, את הדשא, את המקום של כסא הכלה״.
במקביל נזכרת חגית כי יש לדאוג גם לעיצוב החופה ועיצוב כסא הכלה: ״אני מתקשרת למעצבת פרחים אחת פה בעפרה, אבל היא לא יכולה – התנדבה להכין 100 זרים לזכר הנופלים במלחמה. נזכרתי בעוד מעצבת פה מעפרה, שהתנדבה לעצב ללא תשלום – רק צריך לקנות את הפרחים. צריך מהר לשלוח מישהו לחנות הפרחים בירושלים שנסגרת עד הצהריים, כדי להביא את הפרחים – אחד מהנוער מתנדב. בינתיים המעצבת אומרת שיש לה חופה במחסן, אבל היא ישנה וצריך לצבוע אותה. הנוער קונה צבע ומתנדב לצבוע, דברים מתחילים לזוז״.
חגית מספרת על ההכנות במהירות, וניתן לשמוע בקולה את הלחץ הגדול בו היתה נתונה באותו יום חמישי, להספיק לארגן הכל בזמן. ״רגע, צריך גם מפות לשולחנות. אחות של החתן מספרת על גמ״ח בתל ציון, אבל מי יסע לשם? עוד אחד מהנוער מתנדב. בשעה 13:00 האולם כבר היה מאורגן ומסודר, והפרחים הגיעו למעצבת. מטורף!״.
אלא שאז קרתה תקלה. בימי מלחמה זו נראית תקלה פעוטה, אולם עבור חתונה מושלמת זה נושא קריטי: מפת שולחן אחת חסרה. ״הבת שלי החליטה שהחתונה הזו צריכה להיות מושלמת. הלכנו לגמ״ח מפות של יפה דר פה בעפרה, אבל לא היתה מפה מתאימה למפות שכבר היו. הבת שלי החליטה שהיא מחליפה את כל המפות של השולחנות, שכבר היו ערוכים ומוכנים, העיקר שתהיה התאמה והחתונה תהיה מושלמת. היא קראה לנוער וצ׳יק צ׳אק הם החליפו את כל המפות וערכו הכל מחדש״.
גם בנושא האוכל התגייס הישוב עפרה לעזרת החתונה. אמנם הקייטרינג סיפק את מנות הסעודה, אך חגית רצתה שיהיה בר מתוקים ובר פתיחה, כיאה לחתונה. ״שלחתי בקבוצה של הנשים שאני צריכה בר למשמחים ובר פתיחה, ובין 30-40 נשים הביאו מגשי פירות וקינוחים שלא מביישים אולם חתונות מקצועי״, היא מתלהבת.
בעיית חדר הייחוד נפתרה על ידי בעלי צימר בעופרה, שנידבה את הצימר שלה לחדר ייחוד ואף העניקה לזוג לילה בחינם. ביתה של חגית מיהרה והפכה את הצימר לחדר ייחוד מעוצב.
חתונה במלחמה
חגית נדרשה גם לדאוג לנושא הביטחון בחתונה. ״צוות צח״י ורכז הביטחון אמרו לי שחובה שיהיו כמה בעלי נשקים בחתונה, כולל נשק ארוך. מי יתן לי נשק ארוך? כולם מגוייסים! פתאום בעלי נזכר שיש תושב עפרה מבוגר, שיש לו נשק ארוך. הוא הסכים להתנדב לשמור בחתונה ויחד עם עוד 3-4 בעלי אקדחים איבטחנו את החתונה״.
בנוסף, חגית מספרת שמרוב לחץ להספיק הכל לא חשבו מי יהיו העדים בחופה. ״פניתי למישהו מהישוב, שלא קשור לחתן אמרתי לו אתה עד, אתה עוד עד. תוך כדי סידרנו מי מברך בשבע ברכות, מי מנהל את החופה, בדקנו אם הרב המקדש הגיע..״.
הם רק רוצים לרקוד
מה היתה האוירה בחתונה?
״היתה שמחה גדולה. באמצע החופה הגיעו חיילים שעשו סיור בישוב ושמעו שירה, הם לא התאפקו וגם הגיעו ורקדו איתנו, היה ממש שמח ומרגש. הקטע הכי חזק היה שבשלב מסויים היינו אמורים לסיים עם המוזיקה, כדי שלא יהיה רעש לשכנים. אמרתי לבן שלי ולאשתו, שהיו אחראיים על המטבח, להוציא את המנה העיקרית ב22:30. התקליטן הודיע שמוציאים את המנה העיקרית לשולחנות, אבל הנוער המשיך לשיר, לרקוד ולשמוח. אף אחד לא התיישב לאכול, לא עניין אותם האוכל. רק ב23:30 ישבנו לאכול, אנשים לא חשבו על האוכל בכלל״.
רגע מרגש נוסף נרשם כאשר הגיע לחתונה בחור צעיר תושב עפרה הלומד בישיבה ביפו. הוא הגיע עם ציוד מוזיקה כדי לשמח את הזוג, אך גילה שישנו כבר דיג׳יי במקום. ״הוא אמר ׳לא נורא, אני רוצה לשמח׳, ונשאר לשמח אותנו – רקד ונתן וורטים. עם ישראל בתפארתו. אח״כ הבחור הזה נשאר ועזר לנו לנקות ולסדר. גם הבנות רקדו כאילו מינימום זו חברה שלהן שמתחתנת, הנשים המבוגרות פיזזו.. זו היתה שמחה מיוחדת, אירוע מרגש ממש״.
מה היו התחושות של החתן והכלה?
״החתן והכלה היו מוקירי תודה. הכלה ממש בכתה בהתחלה, שרק אמא שלה הגיעה לחתונה. אבל אחותי היא מטפלת רגשית והיא עזרה לה, ואחרי עשר דקות הכלה חזרה לעצמה – והחליטה שמעכשיו שמחים״.
גם אחרי שהאירוע נגמר המשיך הנוער לעזור – והתחיל לנקות ולסדר. ״ארבע בנות עמדו ושטפו את הכלים של הקייטרינג. הוא הביא לנו את הכלים ללא תשלום, בתנאי שיחזרו שטופים ונקיים. עד 2 בלילה עוד אירגנו וסידרנו את המקום. המדהים הוא שבעלי הקייטרינג סיפק אוכל כל כך ברווח שנשאר לזוג אוכל גם לשבת חתן, ארזנו להם הכל. מדהים, מדהים. קידוש ה׳ שאין דברים כאלה. נשים באו לרקוד, והן בוכות ורוקדות. הכל התערבב״, מתארת חגית.
והתחושות שלך?
״באותו לילה היתה לי שעה של בכי, של התפרקות. במהלך החתונה לא חשבתי על החטופים, על המלחמה… למחרת היה יום שישי, וצריך לארגן שבת. תוך כדי ארגונים לחתונה הבן שלי בישל שבת.. ביום שישי היינו צריכים רק השלמות קטנות. זה היה כמו פאזל שהסתדרו בו כל החלקים״.
עשה לך חשק להפיק עוד חתונות? מאיפה מממנים דבר כזה?
״אם נצטרך לארגן עוד – בשמחה. היינו פה בשביל זה. איך אפשר להגיד לא לדבר כזה? ב״ה, הודו לה׳ כי טוב״, מחייכת חגית.
לגבי נושא התשלום היא מסבירה כי החתן עצמו מימן את הקייטרינג, שנתן להם מחיר בסיסי, ואת הפרחים לעיצוב החופה. גם אולם המדרשה בעפרה לקח מחיר בסיסי, ורוב בעלי המקצוע ביצעו את עבודתם בהתנדבות. כאמור, נשות הישוב הביאו מגשי פירות וקינוחים.
מה את רוצה לומר לזוגות נוספים שעומדים כעת מול שינוי בתכניות החתונה?
״חתונה לא מבטלים, חתונה לא דוחים. עם ישראל הוא עם חסד, ועפרה הוא ישוב חסד. עולם חסד יבנה. יש פה בישוב מערך בישולים, חילקו לכל נשות המתגייסים פרחים הביתה לרומם את רוחן. הנוער אופה עוגות לנשות המתגייסים. הרב אחיה בן פזי שולח לנו חיזוקים אי שם מהדרום. זכינו לגור בישוב עפרה ואנחנו מברכים על זה יום יום.
לכל הזוגות החוששים – איך הבן שלי אמר? לנו לקח שלושה חודשים להעמיד חתונה, ופה הצלחנו לארגן הכל בשלוש שעות. זה אומץ, אבל זה אפשרי. דווקא במצב הנוכחי, שאויבנו רוצים לכלותנו – זה הזמן להעמיד בתים בישראל ולנצח, בע״ה!״. ■

פעם החזקתי אותו על הידיים חצי מעולף, כי הוא אכל משהו חלבי שאמרו לנו שהוא פרווה. ככה הוא גילה לכולם שזה חלבי״, מדובר במקרה אחד מיני רבים שאותם חווה טל יעיש, אימו של איתן האלרגי לחלב. לטל ולבעלה נועם ישנם ארבעה בנים, ואיתן בן העשר הוא הבכור. ״בגיל חודש וחצי-חודשים הוא היה מקיא כמויות גדולות, בקשת. זה ילד בכור, לקח לנו זמן להבין שלא כל התינוקות מתנהגים ככה. ההקאות היו בעיקר בימים שהייתי נוסעת ללמוד במכללה, ובעלי היה שומר עליו ונותן לו לאכול תמ״ל מבקבוק. ניסינו בכל מיני דרכים להבין למה הוא מקיא, כולל ניסיון להחליף את הבקבוק, אבל זה לא עזר״, מספרת טל.
רק לאחר טיפול בשיטת מוח 1 אמרה להם המטפלת שאיתן רגיש לחלב, והמליצה להימנע מתמ״ל חלבי. כשהיה בן שלוש וחצי ועמד לעלות לגן עירייה התקבלה הקביעה: איתן אלרגי לחלב. ״בדיעבד היו תגובות אלרגיות גם לפני גיל שלוש וחצי, פשוט לא ידענו לשייך אותן לאלרגיה״, אומרת טל.
איתן אלרגי ברמה שאפילו אדים של אפחיה חלבית עלולים לגרום לו לקוצר נשימה. ״פעם נפשנו בבית מלון ונאלצנו לאכול את ארוחות הבוקר מחוץ לחדר האוכל, כי האדים החלביים של כל כלי ההגשה גרמו לו לקוצר נשימה״.
איך מתנהל בית שבו אחד הילדים אלרגי לחלב?
״יש מעט אוכל חלבי, בעיקר גבינות קשות – בלי אדים וכאלה. אנחנו לא כל כך אופים חלבי, ואם כן אופים או מכינים טוסטים – איתן יודע שהוא לא נמצא במטבח באותו זמן, וגם פותחים חלונות״.
בדומה לאיתן גם לביא שמחי הוא הבכור במשפחתו, וגם להוריו רוני ואורי לקח זמן לאבחן שמשהו עם בנם לא כשורה. ״הייתי חסרת ניסיון״, מתארת אימו רוני, הכותבת טור על חוויית ההורות לילד אלרגי באתר של מקור ראשון (רפשר הפניה?). ״כשלביא היה בן שלושה וחצי חודשים רציתי לשלב לו תחליף חלב. הוא אכל כמה בקבוקים ואחרי יומיים קם בבוקר כשכל הגוף שלו מלא פריחה קשה. רציתי לצאת איתו למרפאה והוא התחיל להקיא באופן לא סביר, כך שהבנתי שיש בעיה. הרופאה הראשונה לא אבחנה אלרגיה, אלא טענה שזה וירוס. זה הרגיש לי לא הגיוני ומיהרתי איתו לחוות דעת נוספת – שאמרה שזו אלגיה לחלב. חוות הדעת השלישית הכריעה: אלרגיה. יש להימנע מחלב ובגיל שנה לחזור ולעשות בדיקות״.
משפחת שמחי הצעירה צוידה במזרק ׳אפיפן׳, כשההוראות הן להזריק במקרים הבאים: אם ידוע על חשיפה לחלב, אם ישנה תגובה אלרגית שמערבת שתי מערכות בגוף, או אם ישנה תגובה אלרגית כלשהי של מערכת הנשימה. לאחר מכן יש להתפנות למיון.
״מניעת החשיפה היא הקושי העקרי״
רוני מתארת את הזהירות מפני חשיפה לחלב של לביא, היום בן תשע וחצי, כקושי העיקרי: ״המניעה והבקשות מהחברה ומהסביבה להתחשב ולהיזהר הן הקושי העיקרי. לאלרגיה יש פרוטוקול ברור וגם יש תרופה, אבל המעטפת קשוחה לא פחות. בגנים היה קשה מאוד לגייס את הצוות החינוכי, לגרום להם להבין מה הסכנות ומה המשמעות של חשיפה לחלב ולרתום אותם לעזור. אין אף אחד שעושה את ההסברה בשבילנו, ההורים אחראים על הכול.
לא תמיד ההורים של הילד האלרגי עצמם מבינים עד הסוף את הכול. לאחר מכן צריך לגייס את שאר ההורים של החברים במסגרות וגם מעבר לשעות הלימודים. ביומולדת של חבר האופציה הקלאסית היא להזמין פיצה. אני אומרת שאני עובדת בהסברה במשרה מלאה, בטח מבחינה פיזית אבל גם חברתית ורגשית – שלא ירגיש שונה, שלא ירגיש שהוא בסכנה תמידית״.
רוני מסבירה שבחוזר מנכ״ל משרד החינוך יש נהלים ברורים לגבי ילדים אלרגיים: ״מאוד ברור מה מותר ומה אסור, אלא שיש אנשי חינוך שלא מודעים לקיומו של חוזר מנכ״ל או שלא רוצים לשתף איתו פעולה, ואני צריכה להיות תמיד על המשמר. אסור להכניס את האלרגן לסביבה חינוכית, אם זה אלרגן שעובר באוויר כמו בוטנים – אסור בכלל להכניס אותו לשטח בית הספר.
גם בפעילויות חברתיות צריך תמיד לבדוק. בשבוע שעבר לביא יצא לטיול שנתי עם השכבה. הכיתה שלו לא אוכלת מוצרי חלב, אבל הכיתה המקבילה כן. היה צריך לבקש שבטיול השנתי גם הכיתה השנייה לא תאכל מוצרי חלב״.
קושי נוסף שבו נתקלה רוני היה סביב הסייעת הרפואית ״הזכאות לסייעת רפואית היא בתנאים מסוימים. היום לביא בכיתה ג והוא כבר ללא סייעת. גם את הסייעות ההורים הם אלו שמכשירים. היא אומנם נקראת סייעת רפואית אבל שום דבר לא הופך אותה לרפואית. הדרישות הן להיות מעל גיל מסוים ועם דופק״.
בכשרות יש את המושג ׳בטל ב-60׳, באלרגיה לא
טל מפרטת שעיקר הקושי אצלם הוא כאשר איתן נחשף לחלבי, בטעות או מתוך בלבול, כלשונה. ״כשהוא היה צעיר הוא לא תמיד ידע לשאול את השאלות, והיינו צריכים להשגיח עליו. יש חשיפות לחלבי שקורות מבלבול, למשל החשיפה החמורה האחרונה שלו הייתה לעוגיות שיש להן את אותה האריזה גם בייצור הפרווה וגם בייצור החלבי. היות ואיתן הכיר את האריזה כעוגיות פרווה שהוא אוכל חופשי, הוא היה כל כך בטוח שהן פרווה ואפילו לא שאל. והתברר שאלו עוגיות חלביות לגמרי״.
כשאת אומרת תגובה חמורה – למה את מתכוונת?
״תגובה חמורה מתחילה בעקצוצים בלשון, הקאות, המון ליחה ונזלת, קוצר נשימה. הסכנה היא סכנת חנק, כי החלק הפנימי של הלשון והגרון מתנפח. באחת הפעמים שאיתן נחשף לחלבי הוא אמר לי שלא טוב לו בגרון. הזרקתי לו אפיפן בבית, אבל התגובה האלרגית המשיכה.
התפנינו בניידת טיפול נמרץ לבית החולים, וגם בדרך התגובה המשיכה. הם הזריקו לו אפיפן פעם נוספת ונתנו עוד תרופות, אבל הנפיחות החיצונית המשיכה והוא היה מחובר למסכת חמצן״.
טל נזכרת בעוד חשיפה אקראית של איתן לחלב: ״שינו את הסימון האלרגני בוופלים מצופים, ואת הסימון החדש הדפיסו רק על האריזה הגדולה שכוללת 40 ופלים. על האריזה האישית של הוופל לא היה סימון. איתן אלרגי ברמה שאסור לו לאכול אפילו ׳עלול להכיל חלב׳, שזה למשל קו ייצור חלבי שהוכשר לפרווה. ספציפית באותו מקרה לא הבנו ממה גרם לתגובה האלרגית, כבר התחלנו לחשוש שהוא מפתח אלרגיה למשהו חדש… עד שגילינו שכתבו על הוופלים באינטרנט אחרי שהיו עוד ילדים אלרגיים לחלב שנחשפו אליהם״.
גם לרוני יש סיפורים מגוונים על חשיפות לחלב שעבר לביא: ״בתור אדם דתי קשה לתפוס את זה מבחינה כשרותית, אבל גם משהו שכתוב עליו ׳פרווה – עלול להכיל עקבות מזעריים של חלב׳ בעצם מכיל חלב בכמות שמסוכנת ללביא. המוח שלנו רגיל לחשוב שפרווה זה פרווה, אבל בכשרות יש את המושג ׳בטל ב-60׳, ובאלרגיה לא. לא מעניינת אותה הכמות של החלב בתוך המאכל. התגובה הקשה הראשונה של לביא הייתה למטבע שוקולד פרווה – שהכיל עקבות מזעריים של חלב״.
חשיפה נוספת של לביא לחלב אירעה דווקא בעת קידוש בשרי בבית הכנסת: ״מקרה ספק מצחיק ספק עצוב. היה בבית הכנסת קידוש בשרי, מלא נקניקים וסלטים. לביא הושיט יד לפשטידה וכהרגלו שאל אם היא פרווה. ברור שזה פרווה, ענו לו, זה קידוש בשרי. לביא רק טעם מהפשטידה, מיד ירק מבםלי לבלוע ואמר שהיא חלבית. אף אחד לא האמין לו, כולם התעקשו שזה פרווה. בעלי חיפש את האריזה ובאמת היה כתוב עליה ׳כשר חלבי׳. מישהו התבלבל ושם פשטידה חלבית בקידוש בשרי, ורק לביא שם לב – הוא הרגיש לפי הטעם. ברגע שהוא מכניס מאכל אלרגי לפה הוא מדווח שזה מעקצץ לו בלשון ובגרון. אם הוא היה ממש בולע את הפשטידה זה כבר סיפור אחר. במקרה של הקידוש התגובה האלרגית עברה עם טיפות פניסטיל בלבד״.
מה היחס שאתם מקבלים מצד הסביבה? האם ההורים במוסד הלימודי מבינים את הצורך בהגבלות?
״לא נתקלתי בהמון התנגדות, תודה לא-ל״, אומרת רוני. לדעתה פעילות ההסברה שלה תורמת לעניין. ״אני משקיעה בהסברה מגיל אפס, ואומרת המון תודה להורים, שהמעשים שלהם לא מובנים מאליהם. אני יודעת שיש ילדים בררנים והאיסור על חלבי עלול להוות בעיה, אבל ברגע שמדובר על סכנת חיים אין מה להתפשר. כשהורים מנסים להתווכח אני שואלת אותם – אתה לוקח אחריות על הילד שלי? אם כן אז אין בעיה, תביא חלבי ותשמור עליו. בדרך כלל בשלב הזה הם מבינים. ב״ה אני התברכתי בסביבה תומכת ומכילה, אבל בקבוצות פייסבוק של הורים לילדים אלרגיים יש מקרים עצובים של התמודדות עם אטימות של הורי החברים, הצוותים החינוכיים, הילדים בסביבה ועוד״.
״ב״ה פגשנו אנשים טובים בדרך, מבינים ומכילים״, אומרת גם טל. ״לאיתן היה סיוע אישי בגן מגיל שלוש, והשנה כשהוא בכיתה ד זו השנה הראשונה שהוא בלי סיוע. תפקיד הסייע/ת הוא להשגיח שהוא לא אוכל בטעות חלבי, ולטפל במידת הצורך. ימי הולדת של החברים הפכו להיות ׳על האש׳ במקום פיצה, ואימהות של חברים מתקשרות אליי לבדוק אלו מוצרים מותר לאיתן ואלו לא. יש מודעות ממש יפה.
הגישה שלנו כמשפחה היא שאיתן יצטרך להתמודד עם האלרגיה שלו תמיד, ואנחנו לא יכולים לשנות את כל העולם. יש מבוגרים סביבו, הוא ילד מודע ואחראי ואנחנו מנסים לצמצם את מידת החשיפה ככל שאנחנו יכולים, מבלי לנסות לשנות את הסביבה. ילד יכול להביא גבינה לגן או לבית הספר כל עוד יש מבוגר שמשגיח שהילד יושב רחוק מאיתן ושוטף ידיים אחרי האוכל. אני לא רוצה להגביל את כולם, זו אחריות שלנו ושל איתן ולא כל הילדים צריכים לשנות את התזונה שלהם. אני מבינה מוסד לימודי שמבקש מכל ההורים לא להביא את האלרגן, כי בסוף זו האחריות שלו בשעות האלה״.
טל ובעלה מבקשים להדגיש כמה הם גאים באיתן על התמודדותו עם האלרגיה: ״זו התמודדות יומיומית לא קלה והוא נושא אותה בגבורה ובאחריות״.
לוחות הברית פרווה
ומה קורה בחג שבועות?
״חג שבועות באמת מאתגר״, נאנחת טל. ״ברמת המשפחה אנחנו תמיד מכינים עבורו אוכל שמתאים לו. כן קרה חג שבועות אחד שהוא פיתח תגובה אלרגית בסעודה, למרות המודעות והכול. גם אני מתבאסת לוותר על המנהג של המאכלים החלביים״.
במוסדות החינוך דווקא נתקלה משפחת יעיש ברגישות והבנה. ״שואלים מה כן אפשר להביא, החגיגות היו ברגישות ומצאנו פתרונות״.
גם רוני משתפת ששבועות היה החג האהוב עליה – בלשון עבר: ״היום הוא החג השנוא עליי, יש לי חרדה מטורפת מהחג הזה. כולם מתייחסים אליו כאל חג החלב ואף אחד לא זוכר שזה חג מתן תורה. במסגרות החינוכיות דרשתי שלא להכניס מוצרי חלב גם סביב שבועות. היו אנשי חינוך רגישים שחשבו על זה בעצמם וחיפשו פתרונות, והיו כאלה שאני הייתי צריכה לדרוש. אבל הפתרונות קיימים: למשל לקנות מעדני סויה לכל הילדים.
בגן במשך שלוש שנים הייתי אופה בשבועות עוגה ענקית בצורת לוחות הברית, מקושטת בקצפת, כדי שיראו שזה לא בהכרח חג החלב ושגם פרווה יכול להיות מפנק וכיפי. היה לי חשוב שדווקא בשבועות הבן שלי יהיה במרכז הגן עם עוגה ענקית ומלא בגאווה, זה הניצחון הכי גדול״.
רוני מדגישה שאומנם מצד אחד היא דורשת שלא להכניס חלב לסביבת בנה, אך מצד שני מקפידה למצוא תחליפים ופתרונות: ״אני דורשת מההורים האחרים, אבל עושה בעצמי דברים שיקלו על המצב, כמו עם העוגה בשבועות. לפעמים הורים לילדים אלרגיים חוטאים בזה – הם מבקשים התחשבות מהסביבה ולא מתחשבים בעצמם. אני מתנדבת להכין, מציעה רעיונות. כשלביא היה בכיתה א הכנו מגנט עם רשימה של רעיונות לארוחת בוקר שלא מכילה חלב וחילקנו לכל הילדים״.
אלא שהאתגר לא נגמר בבית הספר ועם החברים. רוני מתארת אתגר בתוך המשפחה עצמה: ״בחג שבועות כל המשפחה מצפה לאכול מאכלי חלב, ואני באה ואומרת שאי אפשר. היו שנים שבמשפחה עשו חלבי וביקשו מאיתנו לצאת החוצה. היו שנים שלביא חטף תגובות אלרגיות במהלך החג, ורק ככה הבינו שאי אפשר, שהחלב פשוט פוגע בו.
לביא הוא הבכור, אז ההתמודדות עם האחים הגיעה אחרי כמה שנים. כל עוד הוא היה ילד יחיד אכלנו חלבי בסתר ולא התקרבנו אליו. כשאחיותיו הקטנות נולדו הן פיתחו רצונות משלהן, ולנו חשוב לחשוף אותן לחלב מצד אחד וללמד את לביא להיזהר ולהישמר מצד שני. ללמד אותו להיזהר בסביבה של עשרות ילדים ומורה אחד אחראי זה לא נראה לי אחראי, אבל בבית תחת עינם הפקוחה של ההורים זה אחרת. זה גם חינוך רגשי, איך הוא מתמודד כשאחותו אוכלת משהו שלו אסור. הבית זה המקום לבחון את זה״.
טל מבקשת לסכם את תפיסת עולמם לגבי האלרגיה וההתמודדות עימה: ״העניין של מודעות הציבור הוא חשוב: נתקלנו באירועים מסכני חיים בגלל חשיפה בטעות. חשוב גם להגיד שעם המודעות הגוברת ישנם גם טיפולים חדשים שעוזרים, כמו חשיפה מבוקרת לאלרגנים בבית חולים. אנחנו משתדלים להתייחס לאלרגיה ברצינות ובאחריות הנדרשות מחד, מבלי להכניס מתחים וחרדות מאידך״.
בסוף הריאיון מבקשת רוני להאיר כי לדעתה מה שמצריך שינוי הוא התנהלות המבוגרים סביב האלרגיה: ״ילדים עפים על האחריות הזו של הדאגה לחבר. ברגע שמסבירים להם את המשמעות, שחלב מסוכן לו ואתם צריכים לשמור עליו – הם מקבלים שיעור לחיים בהתחשבות, והם נרתמים הרבה יותר ממבוגרים. מלא פעמים הורים מספרים לי שהם שכחו ושמו לבן שלהם מאכל חלבי, והוא תיקן אותם שזה אסור. הילדים לא עושים עניין, להפך – מתרגשים שיש להם השפעה ושהם יכולים לעזור למישהו. הבעיה היא המבוגרים״.
לדעתה, על הורים לילדים אלרגיים להשקיע בהסברה נעימה וטובה לילדים סביבם ועל המבוגרים ללמוד מהילדים ולשמוח בשיעור החשוב שהם מקבלים – ״שיעור אמיתי בעשיית טוב״. בנוסף, נותנת רוני מקום לקושי הרגשי המתלווה לאלרגיה ״ההתמודדות הרגשית מאתגרת לא פחות מהפיזית. צריך לתת הרבה מקום לרגש של הילד האלרגי ושל המשפחה והסביבה. זו חוויית חיים שהיא מעין עולם מקביל. עד שאתה לא חי את זה אתה לא מרגיש את המשמעות עד הסוף״. ■

״רמלה סבלה מיחסי ציבור גרועים בכל מה שקשור לפרעות תשפ״א, התקשורת התעסקה בעיקר במה שקורה בלוד השכנה״, כך מסביר דוד אולשבנג את חוסר המודעות הציבורי למה שהתרחש ברמלה לפני כשנתיים. ״לאחר מבצע שומר החומות הבנו שצריך לפעול בצורה מסודרת״.
דוד ומשפחתו הגיעו מהשומרון לעיר רמלה לפני ארבע שנים, במטרה להמשיך את האידיאלים בתוך גוש דן והמרכז. הוא מתאר עיר חמה, מלאה חיבור למסורת ולמורשת: ״אנשים חמים ויקרים, יש פה בתי כנסת יפהפיים שאנשי הגרעין מפעילים אותם, ופועלים גם בתחומי החסד והזהות היהודית״. כיום משמש דוד רכז התקשורת והדוברות של הגרעין, אך מדובר בתפקיד שנוצר כהפקת לקחים מהפרעות.
לעומתו, הרב אליעזר שחור הגיע עם משפחתו לרמלה כבר לפני 15 שנה. ב-13 השנים האחרונות הוא מתגורר עם אשתו ושמונת ילדיו בשכונת ׳עמישב׳ – השכונה המעורבת בעיר. עד לפני כשנה היה הרב שחור מפקח במשרד החינוך על מרכזי זהות יהודית, אולם בעקבות הפרעות עזב את תפקידו על מנת להקים בית מדרש בעיר.
״גרנו ביישוב פסגות שבבנימין ועברנו לגור ברמלה כתוצאה ישירה של הגירוש מגוש קטיף״, הוא מספר. ״הבנו שקורים תהליכים לא רק בהתיישבות אלא גם בערי ישראל, והחלטנו לעבור לגור בעיר. בחרנו ברמלה דווקא בגלל האתגרים המרובים שיש בה: עיר מעורבת, עם מדד סוציואקונומי לא גבוה ושירותי חינוך ברמה טעונת שיפור ומחסור בקהילה תורנית״.
הרב שחור אומר כי בשלוש הנקודות הללו הם הולכים ומתקדמים: ״הביטוי הכי חריף של ההשתלטות הערבית על העיר הוא בשכונת עמישב, שכונה שהייתה יהודית לגמרי לפני 30 שנה. היו בה שלושה בתי ספר יהודים, עשרה גני ילדים יהודים, חמישה עשר בתי כנסת וכו׳. כשבאנו לגור כאן לא היה אף בי״ס יהודי: בי״ס ביאליק הפך לבי״ס אל עמל, בי״ס סיני הפך לבי״ס אל עאודה ועוד. גני הילדים הפכו לערבים והמזוזות הוצאו, ובבתי הכנסת נשארו מבוגרים בודדים בלבד, ששמרו עליהם שלא ייסגרו. בשנים שחלפו משפחות יהודיות צעירות קנו בתים בשכונה, פתחנו מעון וישיבת הסדר. יש שני גנים יהודים, אנחנו מחזקים את בית הכנסת ואת האוכלוסייה היהודית הוותיקה שנשארה בשכונה.
״ברמלה לא היה תיכון דתי, הקמנו אחד והיום לומדים בו כמעט 700 תלמידים. פתחנו בית ספר דתי מוצלח מאוד בשוכנת האומנים, הקמנו גני ילדים ותלמוד תורה. בנוסף, מחזקים את בתי הכנסת, התחלנו להוציא עלון עם שיעורי תורה ודברי תורה, יש מדרשה לנשים והיד עוד נטויה״.
חשוב לציין כי בעיר פועלת גם ישיבת הסדר בראשות הרב אריה הנדלר. הישיבה ממוקמת בלב ליבה של רמלה ומשלבת לימוד תורה עם עשייה חברתית מאתגרת.
דוד, מה היה המצב ברמלה כשהגעתם?
״לפני פרעות תשפ״א כל אחד היה במקום שלו, לא היה סיג ושיח בין יהודים וערבים. לא היה פחד להסתובב ברחובות, הכול היה בסדר, כל אחד חי את חייו. היו מידי פעם אירועים כאלו ואחרים, אבל הם לא השפיעו על חיי היומיום. עד לפרעות תשפ״א״, מתאר דוד.
הרב שחור מוסיף: ״הרחוב בשכונת עמישב היה רחוב ערבי. אומנם יש משפחות מהגרעין וגם תושבים יהודים ותיקים, אבל הנוער והילדים שהסתובבו ברחוב היו ערבים. כשנכנסו לשכונה המשפחות הראשונות הציתו להם את הרכבים, ניפצו שמשות – הכניסה לא הייתה חלקה, אבל עם השנים המצב נרגע״.
פרעות תשפ״א התרחשו לפני כשנתיים, לאחר חודש הרמדאן שהיה נפיץ במיוחד. בסיום יום ירושלים התפרעו אזרחים ערבים בערים המעורבות בארץ, ביניהן: לוד, רמלה, עכו, יפו, חיפה, בנגב, בירושלים הבירה ועוד. במקביל התרחש מבצע ׳שומר החומות׳ מול רצועת עזה, שנמשך 11 יום.
מה עבר על רמלה בפרעות?
״חווינו פרעות איומות, והכול היה רחוק מעיני התקשורת – שהתעסקה בעיקר במה שקורה בעיר לוד. רמלה סבלה מיחסי ציבור גרועים בכל מה שקשר לפרעות, גם מצד הטיפול המשטרתי. התנהלות המשטרה הייתה לוקה בחסר בלשון המעטה: מתקשרים למשטרה והיא פשוט לא מגיעה. היו הצתות של רכבים, פריצה לבתי כנסת. דסטאו בס״ט, יהודי מבוגר בן העדה האתיופית, נדרס על ידי שני צעירים ערבים ועוד״.
דוד ראה במו עיניו את שהתרחש ברחוב ״מהחלון של הבית ראיתי חבורה של 20 ערבים רעולי פנים פשוט עולים על בית הכנסת שנמצא מולנו. מדובר על בית כנסת מיוחד וותיק, של יהודים פשוטים שגרים ברמלה שנים ונלחמים על העשירי למניין. הפורעים ניפצו זגוגיות ומיהרו לעבור לבית הכנסת הסמוך תוך קריאות ׳אללה הוא אכבר׳ ו׳אל אקצה׳. התקשרתי למשטרה, והיא לא מגיעה. לא מגיעה ולא מגיעה.. מול עיניי ראיתי אותם מיידים אבנים. הפרעות היו כמו בלוד, רק בלי התקשורת״.
השוטרים, אם תהיתם, הגיעו אחרי 40 דקות. ״הפניתי את תשומת ליבם לפורעים, אך ללא הועיל. אחד השוטרים הרים את חולצתו והראה לי את סימני המכות שחטף מאבנים שיידו עליו. הייתי בשוק, אמרתי לו ׳אבל אתם שוטרים! יש לכם אלות, יש לכם כוח׳. הוא רק הרים ידיים…״.
דוד ממחיש את אוזלת היד של רשויות החוק כלפי האירועים: ״יש לנו עד היום נקודה כואבת: כתבי האישום שהוגשו נגד הפורעים. ברמלה ספרנו 140 אירועים שונים שהתרחשו בפרעות, מתוכם הוגשו כתבי אישום בגין שלושה אירועים בלבד.שלושה! וגם כתבי האישום האלה הם בדיחה, מכילים טיעונים מגוחכים ודרישות לעונשים קלים. יש פה כישלון של המשטרה ושל הפרקליטות, שלא הצליחו לסגור מעגל במקרים רבים כל כך, וגם כשכן נעצרו החשודים – הפרקליטות הופכת את זה לבדיחה. יש כתם משמעותי על משטרת רמלה, שבפרעות תשפ״א קיבלה דיווחים על חבורה של מחבלים ברברים ששרפו מכוניות והרסו רכוש – ופשוט לא באה. תושבים זיהו את הפורעים כשכנים שלהם, כתושבי העיר בעצמם, אך זה לא שינה כהוא זה. אנחנו ממשיכים לעקוב אחרי כתבי האישום, אך ללא תקווה גדולה״.
הרב שחור מתאר את חודש הרמדאן של לפני שנתיים כחודש קשה. ״זה היה רמדאן שכמותו לא חווינו כל השנים. נפצים, זיקוקים בכינון ישיר לעבר אנשים ועוד. פנינו למשטרה והיא לא טיפלה. הילדים לא הצליחו להירדם בלילה, הרגשנו שעומד לקרות משהו. ביום ירושלים הייתה צעדה עוצמתית בשכונה עם בחורי ישיבות מכל הארץ, והרגשנו שהמצב לא שקט. בערב הפיצוץ התחיל: מאות נערים לבושי שחורים יצאו לרחובות, ניפצו חלונות. התחיל שבוע שלם של פרעות.
״הילדים שלנו היו לבד בבית בדיוק, והתקשרו אלינו לעדכן שניפצו את השמשות. חזרנו מייד הביתה ונכנסו לאירוע של כמה ימים. לקח לנו זמן להבין מה קורה. המשטרה לא ענתה, וכשכן היה מענה – הורו לנו להישאר בבתים ולהסתגר. הוראה שמזכירה תקופות אפלות בחיי עם ישראל בגלות. בלילות הבאים היו טילים מעזה – שחלקם נפלו ברמלה. זה היה המצב״.
היות והמשטרה לא תפקדה, פנו תושבי רמלה לחמ״ל משותף שהקימו אנשי גב ההר עם תושבי לוד – וביקשו עזרה. ״הבאנו מאות חבר׳ה שהסתובבו ברחובות. היו קרבות פנים אל פנים של נערים ערבים לובשי שחורים עם החבר׳ה שלנו, שניסו לשמור על הרחובות פתוחים.
״לאורך כל השלב הזה לא הבנו למה האירועים בלוד תופסים כותרות והאירועים ברמלה לא, עד שקלטנו שאין לנו אנשי תקשורת. העירייה והמשטרה טענו שהכול שקט ושאין כלום. רק אחרי כמה ימים שבהם המתנדבים מהשומרון היו בעיר, הגיעו אליי ראשי השכונה הערבים וביקשו הפסקת אש: תוציאו אתם את הנוער שלכם ואנחנו נוציא את השבאב שלנו״.
במהלך הפרעות הוצתו עשרות מכוניות – כולן בבעלות יהודית. לדעת הרב שחור הדבר מצביע על כך שהפורעים היו תושבי השכונה: ״היחידים שיודעים מי הבעלים של כל רכב אלו תושבי השכונה. מי שהתפרע אלו שכנים שלנו, ראינו את השכנים ממול זורקים על הבית שלנו אבנים. שנים שאנחנו מתריעים על ירי ועל מטעני צינור, אנחנו יודעים גם להגיד בדיוק איפה נמצאים כלי הנשק, אבל המשטרה טענה תמיד שמדובר בסכסוכים פנימיים. הינה, הוכח שלא. כשיש להם נשק הם מכוונים אותו בסוף גם ליהודים״.
גם הרב שחור מתייחס לאירוע הדריסה של דסטאו ביסט: ״נדרס על ידי שני נערים ערבים באופניים חשמליים. לקח לנו זמן להבין שהמשטרה מטאטאת את הסיפור, ורק אחרי שבוע התחלנו לצאת במאבק ציבורי כדי להעמיד את הרוצחים לדין. קצינים במשטרה הודו בפנינו שקיבלו הוראה לטאטא את הסיפור. המצלמות לא עבדו, לא נלקחו לבדיקה ועוד. דרשנו התערבות של השב״כ ויזמנו הפגנות. עד רגע זה יש לנו השערות מי הרוצחים, אבל הם מסתובבים חופשי ברחבי רמלה. משפחת ביסט לא הוכרה כנפגעת פעולות איבה, פשוט מטאטאים את החלק הלאומני״.
החיים שאחרי
לאחר שנרגעו הרוחות הבינו אנשי הגרעין ברמלה שנדרש שינוי קהילתי. ״ממבצע שומר החומות התחלנו להבין שצריכים לפעול גם בגזרתנו בצורה מסודרת. רמלה כולה הייתה יחסית שקטה, עיקר הפרעות היו בשכונת עמישב המעורבת – המקבילה של שכונת רמת אשכול בלוד. במהלך אותו שבוע הבנו שאנחנו צריכים להתארגן על עצמנו והקמנו מנהלת של תושבים. התושבים התחלקו לוועדות מסודרות: ועדת מתנדבים מבחוץ שניהלה את מערך המתנדבים שהגיעו לעיר, ועדת חוסן שלוותה באנשי מקצוע ודאגה ללוות את המשפחות, ועדת תקשורת שדאגה לפרסום המצב, ועדת ביטחון, ועדת קשר עם ח״כים ואישי ציבור ועוד. כיום ישנה גם ועדת קליטה, וב״ה רמלה נמצאת בתנופה גדולה״, מתאר דוד.
כיום נמצאים אנשי הגרעין בקשר טוב עם מפקד תחנת המשטרה בעיר ועם קציני המשטרה. בנוסף, יוצרים התושבים קשרים עם שרים, עם ח״כים ועם אישי ציבור במטרה להעלות את המודעות למה שהתרחש בעיר בעבר – ולמתרחש בה בהווה.
״אנחנו נמצאים היום בתנופה אדירה בכל פעילויות הגרעין״, מתלהב דוד. ״40 משפחות כבר הודיעו שהן עתידות לעבור לרמלה בקיץ, ואנחנו רק בחודש אייר. הקמנו בית מדרש שלומדים בו אברכים מכל הישיבות, ישיבה תיכונית שהולכת וגדלה, מרכז לזהות יהודית שכמעט נסגר לפני שנתיים וכיום מעביר פעילויות בבתי הספר הממלכתיים, ועוד. ממש מהפכה אדירה.
בעיר עצמה נוצרו קשרים אנושיים חמים. עשינו מיפוי בשכונת עמישב היכן מתגוררים תושבים ותיקים, מבוגרים, בודדים וכו׳ – ואנחנו מחלקים להם סלי מזון, יושבים איתם, מזמינים אותם לסעודות שבת. מהשבר הזה נוצרה צמיחה חזקה, שממש מזניקה קדימה את כל הפעילות״.
כיום, לדברי דוד, התחושה ברחוב היא אחרת: ״הרבה יותר דגלי ישראל, חיבור, אהבה לתושבי העיר הוותיקים – שמבקשים מאיתנו: ׳תביאו עוד אנשים כמוכם׳. מרגישים את החיבור. יש מידי פעם עוד אירועים שקורים, אבל הם מטופלים בעזרת הועדות שהוקמו״.
באופן מפתיע לא היה גל עזיבה של משפחות לאחר הפרעות ״להפך, יש פה צמיחה גדולה דווקא לאחר הפרעות״. הרב אליעזר שחור מוסיף ״הבנו שמה שהיה לא יחזור. אי אפשר יותר להגיד שאנחנו נמצאים במרכז הארץ ושיש משטרה וביטחון.. הבנו שעלינו לקחת כלים שקיבלנו ביישובים ולתרגם אותם גם לכאן, לעיר. הקמנו צוותי ביטחון, צוות צח״י שמלווה משפחות שעברו אירועים. הקמנו צוות תקשורת חזק – שידע להוציא את האירועים החוצה ולהניע את הגורמים הממשלתיים לפעול. לצערנו רק בזכות התקשורת הם פועלים..״.
מסקנה נוספת של הרב שחור היא הגדלת התורה בעיר: ״הדרך להתמודד עם המצב היא להקים מרכז גדול וחזק של תורה. פתחנו בית מדרש שלומדים בו כיום עשרה אברכים, במרכז רמלה, ואנו נערכים להגדיל אותו בכמות ובאיכות. כוח התורה משפיע בצורה בלתי רגילה, גם על הקליטה וגם על העשייה. יש ממש סחף גדול של משפחות, פרויקטים של יהדות, מדרשה, גרעין בנות שירות. שמחה גדולה מאוד.
אנחנו לא מוכנים להתמגן, כעיקרון. הילדים בכל הגילאים מסתובבים ברחבי השכונה באופן חופשי, בכל היממה. אנחנו מעבירים את האחריות לגורמי הביטחון, ולא ניתן להם לצמצם אותנו. זה לא אומר שאין הצקות, יש תקופות ויש תקופות. גם הרמדאן השנה לא היה פשוט.. אבל אנחנו חווים קליטה טובה של משפחות לגרעין, וזה מחזק את הלב״, מסכם הרב שחור.
אתם מתכוננים לגל הפרעות הבא?
״אנחנו מוכנים ליום פקודה, אבל חיים את חיי היומיום בצורה חיובית. חווים תנופת קליטה גדולה, הקמת גרעין בנות שירות, פעילות אדירה של מורשת ישראל וציונות בשיתוף עם מרכזי קניות בעיר, הכולל ההולך וגדל.. ב״ה״, מודה דוד אולשבנג.
הרב שחור מדגיש לסיום: ״הכול עניין של מודעות. ככול שידע הציבור על המתרחש בערים המעורבות כמו עכו, נוף הגליל, לוד, רמלה ועוד – זה יגרום למקבלי ההחלטות לפעול לחיזוק הצד היהודי בערים הללו. הערים הללו לא לבד, בכל מדינת ישראל ערים הופכות למעורבות. אם נצליח בעכו ולוד ורמלה להחדיר את הידיעה שאלו ערים יהודיות זה ניצחון לא רק פיזי, אלא גם תודעתי. הערבים יבינו שהארץ לעולם תהיה יהודי, גם אם ישנו מיעוט ערבי. מדינת ישראל היא מדינה יהודית, לא מדינה מעורבת״. ■