האם אנחנו מתכוננים מספיק ל״יום שאחרי״, שכבר התחיל? האם לא נחמיץ את השעה, את קול הדוד הדופק שוב, בדפיקות כואבות? איך נתמודד עם עוצמות השבר, עם הבשורות המרות המגיעות חדשות לבקרים, עם משפחות שבורות, עם מערכות שבורות, עם שינויים שיקרו בכל תחום במדינה? כיצד יהיה השיקום מהטראומה הלאומית, והשיקום מהבחינה הרוחנית? מה נוציא מהמלחמה הזאת, מעבר לתוצאותיה הצבאיים-ביטחוניים?
אני כותב בטור זה, במשך כמה שנים, סיפורים שראיתי אצל רבותי הגדולים, ודברים ששמעתי על רבותינו בבתי המדרש השונים. אני מלמד סיפורי חסידים בכל מיני מסגרות, ולמרות הכל, אני חושב שהסיפורים על הצדיקים והקדושים ששמענו וראינו בחודשים האחרונים, יפרנסו לימודי אמונה וגדלות נפש למשך דורות.
חשוב לכנס את הדברים שכולנו חווים לכדי מסקנות מעשיות. אני סבור שלא רק מבחינה מדינית וצבאית צריך להיפרד מה״קונספציה״ ולשנות תפיסות מהות, אלא גם מבחינת העולם הרוחני שלנו. אנחנו צריכים להתכונן להוויה רוחנית חדשה. אנחנו כבר נמצאים בה, ולא די להמשיך רק בזו הישנה, שכבר כמה שנים נעדרת חידוש וסחיפה.
אחד הקשיים הגדולים של התקופה, בעיני, הוא שההתמודדות היא בעוצמות גדולות שלא ידענו, בדומה למלחמת השחרור, אבל הכלים שונים כל כך מימי תש״ח. התודעה של מלחמת השחרור הייתה של מלחמה קיומית פיזית, אשר לפיה יוכרע אם תקום מדינה לעם הזה או לא, ובאילו גבולות, ואם יהיה לעם היהודי, סוף סוף, מקום שבו הוא יוכל להגן על עצמו. הדמיון לתקופתנו הוא בכמות הנופלים גם במלחמה בעורף, כשכל מקום הוא חזית. אבל הדמיון העמוק הוא שהמלחמה הזאת נפתחה בשאלות המהות של קיום מדינה יהודית. חלק מהעם הגיע עד לפני שמחת תורה תשפ״ד למסקנות של ״מדינת כל אזרחיה״ בפועל. בתהליך של כעשור ויותר, חלק גדול מהעם היהודי הצעיר עזב את ארץ ישראל למעשה, והמשמעות היא בדרך כלל גם עזיבה מוחלטת של היהדות, מקסימום תוך דור וחצי. ציבור גדול בארץ הגיע לאובדן דרך, לחוסר משמעות של היות המדינה יהודית, לחוסר משמעות של היותם יהודים, כלפי עצמם. אחוז ניכר מהעם, בארץ ובחו״ל, הגיע לניתוק קשר כלשהו עם מקורות היהדות, לניתוק קשר עם ארץ ישראל, עם ציונות, עם עם ישראל, ועם מגוון ערכים שבעיניו כבר אבד עליהם הכלח. השינוי מאז שמחת תורה היה מהיר מאד, ולצערנו, עם כאב בלתי נסבל. גם האנטישמיות שהרימה ראשה מחייבת את היהודים בעולם לחשבון נפש, והוא נעשה, גם אם לא מדווח הרבה. הכל משתנה (במציאות, לא בהכרח משתקף בתקשורת).
הדבר הדומה הנוסף הוא שהשיח בפינת הרחוב, במסדרון בעבודה או בשולחן המשפחתי, השתנה וחזר לשיח מלא בענייני הכלל. זה אמנם קרה בכל מלחמה, אבל לא בעוצמה כזאת ולא למשך תקופה כה ארוכה, שאיננו רואים את סופה. פצעי המלחמה לא יניחו לזה לשקוע גם זמן רב אחריה, מבלי שייעשו שינויים מהותיים. האזינו לשיח הזה, לא חשוב מה נאמר בו, לא חשוב אם כל אחד בו הוא לפחות רמטכ״ל, אבל כל קשת הרגשות שבו מתגייסת לנושאים של עם ומדינה. זה נעשה במעבר קיצוני, כי עד לא מזמן עסקנו אובססיבית בענייני הפרט, בזכויותיו, ביחיד בעולם הגלובלי, שבו אין כמעט משמעות לעם ולמדינה, לאמונות ולמוסר. אם מלחמת השחרור הייתה מלחמה על הקיום הפיזי, והצלחת הקמת מדינה יהודית הייתה מוטלת בספק, הרי שהיום אנחנו נמצאים במקום דומה בקיום הרוחני, המהותי, של מדינה יהודית.
[משם כך התפלאתי לראות נציגי ציבור מתקשים להסביר מדוע חיזוק הזהות היהודית כה נצרכת ומהותית למלחמה. האחוז הגבוה במידה קיצונית של הלוחמים ושל הנופלים מהציבור האמוני אינו מקרי. האחוז הגבוה מהציבור הדתי של אלה שקפצו מהאזרחות בשמחת תורה ומסרו נפשם והצילו חיים, בתוך רבים אחרים, אינו מקרי. כמובן, אין בזה בכדי להמעיט ממסירות הנפש של כולם, ללא כל הבדל. זו רק אמירה על הדרך החיובית. כמה ברור היום שחיזוק הזהות היהודית הוא חיזוק ההגנה על כל המדינה. האם תקציב ישיבות ההסדר והמכינות צריך להיות בהסכמים קואליציוניים ולא בבסיס התקציב? האם אין תקציב זה ראש וראשון לצרכי המלחמה? האם ארגוני ההתנדבות, שרבים מהם הוקמו מתוך הזהות היהודית ובהשראתה, והמדינה מתבססת עליהם למעשה, צריכים הצדקה לתקצובם בימים אלו?]
זהו הדמיון לימי מלחמת השחרור. אבל מאידך, יש הבדל גדול בכלי ההכלה. במלחמת השחרור היו חיילים שהיו נצר אחרון למשפחותיהם, שירדו מאניה בלתי-לגאלית ישירות לקרבות, ונהרגו בהן. באופן מוזר ומזעזע, יכלו לקבל את זה בצורה קלה יותר. מדוע? כי לא הייתה אפילו משפחה אבלה או חברים, כי הוא היה נצר אחרון. ואולי גם משום שהוא עוד זכר מה עבר עליו באושוויץ רק לפני שלוש שנים. החיילים ילידי הארץ היו בדרך כלל בני עולים בעצמם, כאלה שהגיעו כדי להילחם על הארץ הזאת, בקדחת או בביצות, באויבים או בכובשי הארץ. בימים ההם לא היה לאיש ספק בכך שזו מלחמה קיומית כפשוטה. ופתאום נחתנו היום למציאות דומה, של לוחמה מרובת חזיתות ומרובת נופלים, אבל אצל חלק מאיתנו כבר לא קיימת על השולחן השליחות הלאומית בעוצמות ההן. לכן הופתענו לראות בחורים צעירים עם כוחות ואמונה של ראשית המדינה, ומשפחות שהפגינו אצילות ותעצומות נפש, שאינך יודע מהיכן באו אליהן. אולי זו השראה עליונה מיוחדת? אולי זה היה טמון בעומק נשמותיהן?
בהיסטוריה היהודית, אחרי כל משבר היה מהלך גדול ומחודש. למשל, אחרי פרעות ת״ח ות״ט ומשבר משיח-השקר שבתי צבי, קמה תנועת החסידות. זה היה מהלך דרמטי, חידוש ענק. גם תנועת השיבה לארץ ישראל, לגווניה ולפעימותיה, קרתה בפועל אחרי משברים של פרעות, אנטישמיות, השואה, המלחמות בארץ. תנועות הנוער שקמו בעקבות משבר עזיבת קיום המצוות בתנועת ההשכלה. וכך התנועה של הקמת עולם הישיבות אחרי מלחמות העולם. וכך גם תנועת ההתיישבות של ״גוש אמונים״ נולדה ממשבר מלחמת יום כיפור, ושינתה באופן בלתי הפיך את מפת מדינת ישראל. וכך במקביל גם תנועת התשובה שאחרי משבר יום-כיפור. הכל קרה אחרי משברים גדולים. מנהיגים רוחניים גדולים פורצי דרך קמו אז, ואני מאמין שיקומו גם היום. תנועה גדולה תקום בקרוב, ואנחנו צריכים להיערך לקראתה, אולי אף להיות שותפים ויזמים בה.
כמשל, אביא דברים שאמר לי פעם הגאון הנסתר רבי אליעזר קוגל זצ״ל: ׳לא צריך לחקות מה שפעל בעבר. לכל דור יש את מה שמדבר אליו, שפותח את לבו. לא בכל מקום אתה צריך להתעקש ללמד את תלמידיך גמרא בדרכי הלימוד של ראשי הישיבות. תורת ר׳ חיים מבריסק, ר׳ נפתלי טרופ, ר׳ שמעון שקופ ור׳ שמואל רוזובסקי, התאימה לעולם הישיבות ההוא, ואולי לא מתאימה לתלמידיך היום. היה קשוב לאורחות החשיבה של הדור הזה, תאהיב עליהם את התורה בדרך שתפעל עליהם ביעילות המרבית׳. ובדומה, תנועת המוסר חידשה את דרכיה בדורות השונים, וכך ההגות היהודית, והחסידות, לכל דור תפרו לבוש חדש. אפילו בתוך תורת הרב קוק הייתה לאחרונה הרחבה לכיוונים שלא בלטו בימי בנו הרב צבי יהודה קוק. ״אין בית מדרש בלא חידוש״.
בעקבות ההתנתקות והגירוש מחבל עזה וצפון השומרון, הציבור הדתי נפגע פגיעה קשה מאד. אינני מדבר על ענייני ארץ ישראל, אני מדבר על המשבר הרוחני והדתי הנוכחי שהתחיל שם, לענ״ד. ההתרחקות של צעירי הציבור מדרך הוריהם, ותופעת הדתל״ש הרחבה, החלה אז. מה שהוגדר בזמנו ע״י מאן דהו כמטרת תכנית ההתנתקות, להוריד מהנהגת המדינה את הציבור הדתי, ׳להעמידו במקומו׳, ועוד ביטויים דומים, אכן הצליח בזמנו. הנוער קולט את המסרים גם בלי לדעת להגדירם, ומשנה כיוון, כי אף אחד לא אוהב להיות דחוי ומנודה. גם בנושא זה יחולו כעת שינויים, תקצר היריעה כאן מלפרט ולהסביר.
איך תיראה התנועה החדשה והגדולה? לא אדע בדיוק, אבל ברור לי שיקומו הרבה מאד בתי מדרש, לכל גווני הציבור, פיזיים ווירטואליים, והזהות היהודית בכל המדינה ובכל העם היהודי תלך ותתעצם. קשה לדעת איזה אופי תלבש אותה זהות יהודית, אבל וודאי הוא שלימוד התורה ילך ויתעצם. חברותות וקבוצות לימוד ומחשבה ייווצרו בעקבות הלחימה המשותפת. [אגב, למילואימניקים: את היסוד לשיעור הראשון שלי בתל-אביב, לפני כ16 שנה, בניתי בעיקר מחברים ששירתו אתי במילואים]. ברור שענייני ״בין אדם לחברו״ יתחזקו, משום שהם בולטים בכל סיפורי הנופלים כמסר גדול, ומשום מסקנות המחלוקת, כמדובר רבות, ומכוח השירות הארוך המשותף לכל. שולחן השבת יתפוס מקום משמעותי יותר, המשפחתיות תתחזק. אני מאמין שהזוגיות תשוב לנטות יותר לכיוון המסגרת המשפחתית, אולי אפילו משפחות יגדלו. העלייה הגדולה לארץ תשנה גם היא את פני המדינה. בשנים האחרונות מתרחשים תהליכים משמעותיים של עליה לארץ ביהדות החרדית בארה״ב, על אופייה המורכב, והם יתרחבו. [אלו חדשות שלא תשמעו עליהן בתקשורת…]. דברי אלו מבוססים על ניתוח שיחות עם אנשים רבים ומגוונים. לא ירחק היום והצימאון הגדול יעורר כיוונים רבים, ויעיר יוזמות רבות. ליזמים – זה הזמן! ■
meirdorfman@gmail.com
הרב מאיר דורפמן, מחבר סדרת ה׳מרבדים׳ על מסכתות הש״ס, ושו״ת הגרז״ן
- פעם אמר לי מו״ר בעל ״נתיבי ישורון״ בשם פירוש האלשיך להפטרת ויקרא ״עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו״, שביאר את הפרק שם על הפחדים של יעקב אבינו, שמא בניו לא יהיו ראויים מבחינה רוחנית לגאולה. והקב״ה מרגיע אותו ומבטיח לו שיהיו כולם ראויים, אבל שיהיה מוכן לכך שכל אחד יפעל אחרת, לפי יכולתו וחשקו, וזה יתפזר על פני תחומים רבים כפי נטיות הלב האישיות. ואכן בימים אלו ממש אנחנו רואים במציאות איך ״דבר אחד מדבריך אחור לא ישוב ריקם״, בצורה שלא יכולנו אפילו לדמיין את עוצמות העשייה המתגלות בתחומים השונים, בעולם היהודי כולו. ■
meirdorfman@gmail.com
הרב מאיר דורפמן, מחבר סדרת ה׳מרבדים׳ על מסכתות הש״ס, ושו״ת הגרז״ן
