במה אתה מתבייש וממה אתה חושש?
לא סוד הוא שיש יחידות מסוימות בצה״ל שבהן חיילים משתדלים לא להדגיש את הכיפה שעל ראשם, בלשון המעטה, מתוך מחשבה שהם לא יקודמו או לא יוערכו. זה קורה לפעמים בשירות סדיר ביחידות מיוחדות, וכשזה השדר שנקלט, גם אם בטעות, זהו כשלון של המערכת, כמובן. ואולם ביחידות אחרות, ובמיוחד במילואים, יש תופעה הפוכה: התחזקות גדולה של כלל המשרתים. חלק גדול משנות המילואים שלי שירתתי בחטיבת הבקעה. ׳אימון לפני תעסוקה׳ היה מתבצע בשנים הראשונות ב״מחנה גדי״ וב״מחנה אריה״, ופגשתי שם כמה פעמים את רב החטיבה הרב ציון מור-יוסף. הוא היה נותן לי מידע ועצה בימים שעוד לא היו רוב הלוחמים שומרי מצוות. היתה לו דרך של ״ויגבה לבו בדרכי ה׳״. הוא העז לפעול לחיזוק הזהות היהודית בחטיבה גם בשנים שבהן מפקדים אחרים חששו לעשות זאת. דווקא בגלל עקשנותו על כל זכות יהודית העריכו אותו כולם, כולל המפקדים הרחוקים ביותר משמירת מצוות. הוא טען שמי שמרים דגל של אמת ולא מסתיר את דרכו, מצליח יותר, ובלבד שינהג בדרכי נועם ובאהבה. אבל דרכי נועם אינן הנמכת קומה עצמית בניסיון למצוא חן, הוא אמר. והוא אכן הצליח להביא תורה לכולם. אגב, קבוצת הלימוד הראשונה שלי בתל-אביב נבנתה בזמנו בעיקר מחברי למילואים. בשנים האחרונות פגשתי אותו בשיעורי תנ״ך בשכונתנו, אותם הוא העביר בדרך ייחודית שמשכה רבים. זכיתי לכמה שיחות מעודדות אתו. בשיחות הוא הביע כאב גדול על התרחקות נוער דתי משמירת מצוות, עם רעיונות לתיקון, ובהן הביע שמחה אמיתית על חיזוק הזהות היהודית בכלל החברה הישראלית. בשיחה לפני כמה חודשים שמתי לב שירד הרבה במשקל, וחששתי שמא הוא לא בריא, אבל הוא לא דיבר מאומה על עצמו. חששי התאמת לגמרי רק כשכבר ראיתי את שמו במודעת אבל. אני מספר עליו כדי להעביר את המסר שלו לכל מי שמרגיש צורך, משום מה, להסתיר או להתנצל על אורח חייו.
חיזוק לנשות הלוחמים
בעיצומה של הלוחמה בעזה התקשרה אלי תלמידה שלי, שהיא היום אשת אברך ובעלת משפחה, וסיפרה שבעלה מגויס במשך תקופות ארוכות מאד מאז תחילת המלחמה. היא תיארה בית-מדרש ריק כי כולם מגויסים, ושהוא לא לומד כבר חודשים ארוכים. הם חזקים, מקבלים תמיכה, אבל עם הזמן העזרה של הסביבה נחלשת. ההתלהבות שהייתה בתחילת המלחמה כבר איננה, והיא מתקשה מאד. היא צריכה גם להחזיק את הבית, לטפל לבד בילדים, לעבוד, והיא מלווה תדיר בדאגה גדולה לבעלה הלוחם. וכשהיא שומעת על משאיות וציוד שצה״ל מכניס למחבלים, זה שובר אותה. עולות בה מחשבות שאולי זה לא נכון למסור את הנפש על מלחמה כזאת. היא התלבטה, אולי תבקש ממנו שיחזור הביתה לזמן מה, להרפות קצת? לא יודעת מה ה׳ דורש ממנה. סיפרתי דברים כהווייתם לפוסק הגדול הרב אביגדר הלוי נבנצל שליט״א, ושאלתיו מה להשיב לה. הוא ביקש שאמסור לה כך: ׳את עושה דבר גדול מאד. למרות כל הקשיים למיניהם, כולל הטיפול לבד בילדים, כולל הקושי הנפשי המובן כשאת שומעת על הכנסת סיוע למחבלים והתארכות המלחמה וכו׳ – כדאי לך כל המאמץ מבלי להרפות. ה׳ יברך אותך על כל המסירות שלך, והרבה שכר בשמים מזומן לך על כך׳.
חיזוק ועצה ללוחמים
לפני שנים רבות, כשנפרדתי ממו״ר בעל ״נתיבי ישורון״ מסלונים לפני תקופת מילואים, הוא אמר לי: ״באמת הייתי צריך לבוא איתך, כדברי הגמרא במכות – תלמיד שגלה מרבין רבו עמו, עביד ליה מידי דתהוי ליה חיותא…״
התרגשתי השבוע לראות סיום ש״ס בבלי של לוחם מישיבת הכותל בלבנון, איזה דור חשב על לימוד במושגים כאלה?
פעם, בימי נעורי, פגשתי את הרב בנימין הרלינג הי״ד באוטובוס מיצהר לאלון מורה. היינו אז הנוסעים היחידים (ביצהר התגוררו אז 17 משפחות במבנים עראיים, ו4 משפחות בהר- ברכה…), והחזקתי בידי ספר ״קהילות יעקב״ על בבא קמא. הוא ניגש אלי, ביקש לראות מה בידי, והתלהב מהרעיון, כנראה מכך שזה הספר הכי מתאים לנסיעות מטלטלות כאלה. רק אחרי הירצחו התחברו והתחוורו לי הדברים יותר. בספר הנפלא שנכתב עליו ״איש ימינך״, נזכרה המלצתו לקחת ״קהילות יעקב״ למילואים. יש נטייה, בזמנים עם ריכוז ירוד, ללמוד דווקא בבקיאות, אבל הלימוד בעיון מאפשר לחשוב על הדברים גם כשאין ספר לידך, ושמחתו ממלאת את הנפש. ומה עם הריכוז? לרב קנייבסקי, (הסטייפלר), מחבר הספר קהילות יעקב, היה כשרון מיוחד לכתוב דברים עמוקים מאד בשפה בהירה וזורמת ובמתיקות גדולה, וזו כנראה סיבת ההמלצה.
עוד על ״רבותינו שבדרום״
בתגובה לסיפור שציטטתי מאחד מזקני הבוגרים של ישיבת הדרום, לאורך ימים, העירה ודייקה הרבנית ד״ר איילה גליקסברג, שהרב שך לימד בישיבת קלצק ברחובות לפני ההקמה של ישיבת הדרום ובוודאי לפני האיחוד בין הישיבות, ואז כבר נקרא לעמוד בראש ישיבת פוניבז׳, כך שסביר להניח שעוד לא למדו שם לימודי חול. חתנו של הרב שך, יבלח״א הרב מאיר צבי ברגמן הוא שלימד בישיבת הדרום אחרי האיחוד. היא סיפרה, אגב, על תקופה יפה שבה כיהנו יחד בישיבת הדרום בעלה הרב יוסף (רבה של גבעתיים), גיסה הרב מרדכי ברויאר (מהדיר התנ״ך) והרב יהודה עמיטל (ראש ישיבת הר עציון), כשחותנו הרב צבי יהודה מלצר עמד בראשות הישיבה, והיה שיתוף פעולה מוצלח מאד בין תלמידי חכמים אלו.
הזכרתי כאן בעבר דברים שסיפר לי הרב מרדכי אוריה, שהיה דיין בחיפה [מתלמידיו הראשונים של הרב אריה בינה בכפר הרוא״ה, ושל הרב אלישיב בירושלים], על אהבת התורה המדבקת של הרב שך, כשהיה הר״מ שלו בישיבת הדרום. הוא סיפר לי גם על השילוב המיוחד של הרב שך, הרב צבי יהודה מלצר, הרב עמיטל והרב ברויאר באותה תקופה שם בישיבה, ועל הזכות שהייתה לו ללמוד אצל תלמידי חכמים גדולים כאלה, כולם יחד, לפני החלוקות וההגדרות המפלגות של עסקנים. פעם סיפרתי את דבריו אלו בדרשה בביה״כ הגדול ברחובות בליל שמחת תורה, והיה שם הרב שמחה קוק, רב העיר, שהביע הזדהות עמוקה עם דברי הרב אוריה, ואמר שכך היה עוד בימי כהונת הרב צבי שטיינמן, חותנו של הרב צב״י מלצר [תלמיד הנצי״ב בוולוז׳ין וידיד קרוב של הרב קוק. מ.ד.]. ■
meirdorfman@gmail.com
