נבואה
הנבואה ביהדות היא תופעה ייחודית. גם דתות ותרבויות אחרות מדווחות על נבואה, אך תופעה זו בקרב אומות העולם (ביוונית propheteia) מסתכמת בדרך כלל בניבוי עתידות. גם ביהדות ניבוי של אירועים עתידיים הוא מרכיב חשוב בנבואה, אך הוא אינו המרכיב המרכזי, ותוכיח התורה, שהיא נבואתו של אדון הנביאים משה רבנו: נבואות העתיד בוודאי אינן עומדות במוקד שלה.
המאפיין היחיד של הנבואה בישראל הוא מאפיין פורמלי, לא תוכני: הנביא מתקשר און-ליין עם אלוקים. בפרשתנו התורה מבטיחה לנו שגם אחרי מות משה לא יחסר עם ישראל הדרכה אלוקית און-ליין: "נָבִיא אָקִים לָהֶם מִקֶּרֶב אֲחֵיהֶם כָּמוֹךָ וְנָתַתִּי דְבָרַי בְּפִיו וְדִבֶּר אֲלֵיהֶם אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּנּוּ" (דברים יח, יח).
מההוגים היהודים בולט הרמב"ם כמי שעסק בנבואה בעיסוק האינטנסיבי ביותר, ולא רק בספרו הפילוסופי 'מורה נבוכים' אלא גם בספריו ההלכתיים, בראש ובראשונה ב'משנה תורה'. בהלכות יסודי התורה הקדיש הרמב"ם פרקים שלמים לנבואה, חלקם ל'הלכות נבואה' של ממש. הצורך בהלכות נבואה נובע מהמצווה "לשמוע לכל נביא […] והעובר על דבריו חייב מיתה בידי שמים" (מצוות עשה קעב בספר המצוות של הרמב"ם). מצווה זו מצריכה הגדרה מדוקדקת מיהו נביא, כלומר מתי נוצר מצב שעלינו לציית לדברי אדם שלא נושא בכל תפקיד רשמי וטוען שהוא בא בשליחות האל, ומתי יש לחשוד בו שהוא נביא שקר.
שאלה מתבקשת זו אכן מופיעה בפרשתנו: "וְכִי תֹאמַר בִּלְבָבֶךָ אֵיכָה נֵדַע אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר לֹא דִבְּרוֹ ה'?" וגם התשובה עליה: "אֲשֶׁר יְדַבֵּר הַנָּבִיא בְּשֵׁם ה' וְלֹא יִהְיֶה הַדָּבָר וְלֹא יָבוֹא הוּא הַדָּבָר אֲשֶׁר לֹא דִבְּרוֹ ה', בְּזָדוֹן דִּבְּרוֹ הַנָּבִיא לֹא תָגוּר מִמֶּנּוּ" (דברים יח, כא–כב). כדי להבחין בין שני מצבים קוטביים אלה ניסח לנו הרמב"ם את הלכות הנבואה, והעיקרית שבהן נסמכת על הפסוקים הנ"ל ומבקשת לברר מתי בדיוק עלינו להאמין שהטוען לנבואה הוא אכן נביא וללכת אחריו.
רק בהקשר זה של מה שאפשר לכנות 'מבחן הנביא' ניתן משקל סגולי ליכולתו של הנביא לנבא אירוע עתידי. יכולת זו משמשת בכניסתו לתפקיד אבן בוחן לאמיתות נבואתו (הלכות יסודי התורה ז, ז). אף כי רוב הנביאים העניקו לעם ישראל גם בהמשך פעילותם בכל מיני הזדמנויות הצצה לאירועים עתידיים, להצצה זו נועד תפקיד משני בלבד: לגבות את עיקר הנבואה, שמטרתה להוביל את העם ואת מנהיגיו בדרך הישרה על פי הדרכת ה'.
כל מי שמכיר את התנ"ך יודע עד כמה לא הצליחו הנביאים במשימתם. ייאושו של אליהו הנביא מעם ישראל (מלכים א יט, ט–י) זוכה אומנם לביקורת מרומזת של הקב"ה (שם, יא–טז), אך הוא משקף נאמנה את המציאות. אליהו הנביא לא טעה. עשרות שנות פעילות נבואית נמרצת לא הניבו תוצאות. כללו של דבר, פועלם של הנביאים לא נשא פרי. מלבד התרוממות רוח רגעית הלך והידרדר המצב המוסרי של העם.
הרב קוק במאמרו 'חכם עדיף מנביא' מסביר זאת כך: "מה שלא עשתה הנבואה, בכלי מלחמתה החוצבים להבות אש לבער מישראל עבודת אלילים […] עושק וחמס […] רצח וזימה […] עשו חכמים בשינון החוקים הפרטיים". לדידו של הרב קוק, ההנהגה הנבואית לא הניבה את ההשפעה המיוחלת ופינתה מקום להנהגת חז"ל, וחכמים הצליחו לחנך את העם בצעדים מדודים של עוד גזרה ועוד תקנה עד שבסופו של דבר הושג השיפור הרוחני והמוסרי בעם, שיפור שהתנופה הנבואית האדירה מעולם לא הצליחה לפעול.
להסתלקות הנבואה היה מחיר: זה כאלפיים וחמש מאות שנה אנו נאלצים להסתפק במצב של אוף-ליין, מצב שאינו טבעי לנו. אנחנו משתוקקים לחידוש הנבואה ומצפים ליום שבו "צמיחת מהלך שיבת אור הנבואה תתחיל להופיע […] עד אשר […] יצאו הניצוצות של התחלת אור הנבואה מנרתיקם" ויתקיים בנו "אשפוך את רוחי על כל בשר" (הראי"ה קוק, שם).
