איך דנים לכף זכות

01
מה הקשר בין כף ללימוד זכות על אדם? כשאוכלים מאכל כלשהו מסיטים הצידה את מה שאנחנו פחות אוהבים ומעלים בכף את הדברים שאנחנו אוהבים – כך גם בלימוד זכות צריך להזיז הצידה את הדברים הפחות טובים באדם ולנסות למצוא את הטוב שבו.
אשתף אתכם בכמה סיפורים קצרים שבהם נפלתי ולא לימדתי זכות על אנשים.
לפני כמה שנים נפטר יהודי בשם הרולד קמינצקי ז"ל בעיירה ליד יוסטון שבארצות הברית. בנו יהונתן ששירת כחייל בודד בארץ גר אז ביישובנו ראש צורים. יהונתן פנה לכמה חברים וחברות וסיפר שמשאלתו האחרונה של אביו הייתה להיקבר בארץ. תוך זמן קצר התארגנה חבורה צעירה ורצינית למבצע החשוב שזכיתי להצטרף אליו.
העלויות הכבדות של הטסת ארון הקבורה לארץ וההוצאות הנוספות הכרוכות בקבורה, כוסו במלואן על ידי כמה מאות תורמים מדהימים וטובים מכל חלקי עם ישראל, בין אם הכירו את המשפחה ובין אם לא. המבצע נוהל מישראל 24 שעות ביממה וכן נוהל במקביל בחמישה מוקדים שונים בארצות הברית.
היינו צריכים להוציא תעודת פטירה באותה עיירה שאין בה אפילו בית עלמין יהודי, להעביר את התעודה ליוסטון ובהמשך לניו יורק. בנוסף צריך היה להעביר את הארון ליוסטון, לניו יורק ובהמשך לארץ. נעזרנו בקהילות היהודיות, בחב"ד ובקונסוליה הישראלית בניו יורק. כמובן שהיו גם תיאומים מול בית העלמין בגוש עציון להובלתו מנתב"ג וקבורתו במקום, הכנת טקס הלוויה, ודאגה לכל השבעה שתתבצע בצורה מכובדת ומכבדת – היה צורך לדאוג ממש לפרטי פרטים. החבורה עשתה מבצע מתואם ומנוהל להפליא שבסופו הרולד ז"ל זכה להיקבר בארץ שבנו שרת אותה בנאמנות.
אחת הטענות שטענו בפני כמה אנשים שונים תוך כדי המבצע המורכב היתה שאם הוא החליט לחיות את חייו בחו"ל ולא להיות חלק ממדינת ישראל, אז שיקבר בחו"ל. למה צריך כל כך להתאמץ לקבור אותו בארץ? והאמת שהם קצת ערערו את הביטחון שלי שאולי אנחנו לא עושים את הדבר הנכון.
אבל כשבנו יהונתן קם להספיד אותו בלוויה, קיבלתי את התשובה. הרולד עלה לארץ ועבד בה, הוא לא הצליח ללמוד עברית, אבל הדבר לא מנע ממנו לעבוד עשרות שנים בתעשיות הביטחוניות של ישראל ולתרום תרומה משמעותית וייחודית לביטחונה.
הוא היה בין המהנדסים שהקימו את פרויקט מטוס הלביא. כשהפרויקט נסגר הוא חיפש פרנסה למשפחתו ולא מצא, רק אז כשכבר לא הייתה לא ברירה הוא עבר לעבוד בקנדה ובארצות הברית.
02
אוסיף סיפור נוסף שגם הוא קשור לארצות הברית ולחייל בודד.
לפני כמה שנים היינו בחתונה של חייל בודד בראש צורים. לחתונה הגיעו חברים רבים של החתן שחלקם היו גם כן חיילים בודדים. אחד מהם שהיה לוחם בחטיבת הצנחנים התיישב בשולחן שלנו. שאלתי אותו מה הוא עושה והוא סיפר לנו שהוא השתחרר לפני שלושה שבועות וכי הוא הגיע במיוחד לחתונה מביתו שבלוס אנג’לס.
חשבתי לעצמי בלב כמה חבל. בחור כל כך מתוק שכבר עשה עליה ועבר שירות לא פשוט בצנחנים עזב אותנו וחזר ל"חיים הטובים" בלוס אנג'לס.
ואז הוא המשיך וסיפר: “אבא שלי חלה בסרטן בראש. הוא לא זכה לשהות בארץ ישראל, והחלום שלו היה להגיע לארץ לקבלת הכומתה האדומה שלי, הוא חלה ולא זכה. עכשיו אני מלווה אותו בימים האחרונים של חייו. כשאבא ילך לעולמו אני חוזר לארץ וקובע את ביתי פה בארץ שלי".
חיבקתי אותו עם דמעות בעיניים ואמרתי לו שאנחנו לשירותו בכל דבר שצריך.
כל כך התביישתי. חשבתי לעצמי כמה אנחנו שיפוטיים לפעמים ללא לדעת את הפרטים שנמצאים מאחורי הקלעים.
03
והסיפור האחרון הוא לכאורה סיפור פשוט.
באחד הבקרים בדרכי לעבודה העברתי הרצאה לכיתות י"ב בבית הספר "אור ברנקו וייס" בצור הדסה. תוך כדי ההרצאה אני רואה שאחת התלמידות מתלחשת ושולחת הודעות ממכשיר הטלפון שלה לכל העולם ואשתו.
חשבתי לעצמי שהיא אפילו לא נתנה לי סיכוי להרצות בפניה, מהמילה הראשונה היא כבר פסלה אותי. בהמשך ההרצאה היא שבה להקשבה עם חיוך גדול ואפילו נראה היה שהיא נהנית ושמחה מהדברים שאני אומר.
לאחר שסיימתי לדבר היא ניגשה אלי עם עיניים בורקות ותהיתי בלבי מה היא רוצה. ואז היא אמרה: "תודה רבה על ההרצאה, ורציתי להגיד לך שאני הבת של… ושל… אתה זוכר אותי" (עבדתי יחד עם אימא שלה מספר שנים והקשרים בין המשפחות היו מעולים. בשנים האחרונות הקשר קצת ניתק)?
ואוו. איזו ילדה מדהימה, פעם אחרונה שראיתי אותה היא היתה בת ארבע בערך. השנה היא בכיתה י"ב ובסוף השנה היא מתכוונת ללכת למכינה קדם צבאית. נפרדנו לשלום וביקשתי שתמסור ד"ש להורים.
נכנסתי לרכב וחשבתי לעצמי איך שפטתי אותה במהלך ההרצאה, ואיך אנחנו הרבה פעמים ממהרים לשפוט את הזולת. באותה עת קיבלתי על עצמי להקפיד הרבה יותר ללמד זכות על אנשים.