01
שעתם הגדולה של מתפללי הכותל
בין שבת בכפר מימון לשבת בהר הזיתים זכיתי בשבת כי-תצא לצאת אל הכותל ולהתפלל בצילו. כשאני עומד מולו עיניי נשואות תמיד למעלה, אל מקום קודש הקודשים.
בכניסה לכותל קידמו את פני כרזות ענק המבשרות על תפילות הסליחות בכל לילה מימות השבוע בשעה 00.15 בדיוק. שלטי הכוונה מאירי עיניים נתלו בכל פינה כדי להקל על עולי הרגל בפגישתם עם אבני הלבבות.
עשרות אלפים פוקדים את הכותל בכל ימי הסליחות, וההיערכות לכך אינה פשוטה. סיורי הסליחות המתרבים מדי שנה, מסיימים את מסלולם המפותל ובאים היישר לרחבת הכותל. לקראת חצות, נהרות של יהודים מכל צבעי הקשת זורמים אל רחבת הכותל נירגשים עד דמעות. אמהות של חיילים פצועים, משפחות שכולות ומשפחות של חטופים נקראות לעמוד בקדמת הבמה, כדי שהציבור יכוון ליבו בתפילתו לחיזוק המשפחות, לרפואת הפצועים לשחרור החטופים ולניצחון הלוחמים.
בימי אלול התפילות בכותל מקבלות עומק ומשמעות מיוחדת של הכנה לימים הנוראים. המתפללים חשים את הצורך לעדן, ליישר ולצחצח את מידותיהם והליכותיהם. כל פינות הנפש עוברות בדיקה לקראת ימי הרחמים וימי הדין. זו שעתו הגדולה של הכותל ושעתם היפה של המתפללים לצידו.
הרב ידידיה פרנקל, הגבאי הוותיק והמוערך של המניין שלנו, חזר בשבת כי תצא להתפלל איתנו, לאחר היעדרות של שבועות רבים. משתתפי המניין הקבועים התרגשו איתו וקיבלו אותו בשירה ובריקודים. חשתי שוב את הערבות ההדדית והדאגה לכל חבר המתפלל במניינים הקבועים. גם האורחים בכותל חשים שיש במניינים הקבועים שלנו אווירה חמה ומשפחתית. מידי שבת בבוקר, כשאני מגיע לתפילה, ממתינים לי במקומי הקבוע כסא, סטנדר סידור וחומש. אני מרים את עיני אל חברי במבט שכולו אומר תודה ומודה לקב״ה שזיכה אותי בחברים שדואגים לזולת ומחממים את הלב.
02
תמחה את זכר עמלק
כשקראנו בשבוע שעבר את הציווי למחות את זכר עמלק נזכרתי בלוחמים הפועלים עתה בלב העיר עזה. הם מחרפים את נפשם כדי לזכות ולהכרית את זכר עמלק. מי הוא עמלק? כל אויב שפועל לחיסול עם ישראל הוא עמלק. זה נכון לגבי הנאצים ימ״ש, וזה תקף היום לגבי המנהיגים האיראנים שמצהירים שהם רוצים, חו״ח, לחסל אותנו. מנהיגי איראן משתמשים בשמות שאפשר לשמוע מיד שהם גלגולים שונים לשמו של המן – הומייני וכד׳. גם חמאס מצהיר שהוא רוצה לחסל את היהודים החיים בין הנהר לים… ובכך גם הוא מצטרף להגדרה של רודף ישראל – עמלק.
חמאס והחות׳ים פועלים קרוב לאיזור הגיאוגרפי שבו עמלק פגש לראשונה את בני ישראל, כשיצאו ממצרים – וזינב בהם את הנחשלים.
גם מחבלי חיזבאללה נכנסים בקלות להגדרה של עמלק ואיתם גם כל המחבלים הפלסטינאים שהגיעו לארצנו מכל ארצות ערב.
בתום התפילה מיהרתי הביתה כדי לפגוש את ילדינו ונכדינו היקרים שהתארחו אצלנו לשבת. חיבקתי את חתני, משה ברטפלד, שקיבל שיחרור לשלושה ימים מהכנת הנמרים לכניסה עוצמתית לליבה של העיר עזה. הצעתי לו שכשייכנס שוב לעזה יכוון בליבו לקיים מצוות מחיית עמלק, שהיא מצווה דאורייתא. כך תתווסף למצווה דאורייתא של ׳מלחמת מצווה׳ להצלת העם והארץ עוד מצווה דאורייתא של מחיית עמלק.
משה היישיר אילי מבט מחוייך… כאילו אומר: ׳גם אני חשבתי על זה בקריאת התורה היום… כיוונתי לדעתך״…
סיפרתי לו שהתפללנו בדבקות בכותל שה׳ ישמור על כל החיילים שיחזרו לשלום. שוב הייתה הסכמה ביננו.
03
הרב הקבצן
בצאתי מרחבת הכותל אני מקפיד לצאת כשפניי מזרחה אל עבר הקודש, תוך שאני פוסע אחורנית, ברוורס.
והשבת, בצאתי מרחבת הכותל, הבחנתי ברב מכובד מאוד, לבוש מעיל חסידי, של משי, פניו מאירות באור יקרות, שעה שהוא מובל בכבוד על כסא גלגלים מהודר. הרב הישיש מוקף היה בכתריסר חסידים צעירים בעלי סבר פנים יפות, שחלקו ביניהם בעדינות וביראת כבוד את דחיפת הכיסא.
חברי הטוב, שהוא גם שותף לצעידה איתי מהכותל, ניגש אל הרב ונישק את ידו. הרב חייך אליו בחום ושאל לשלומו.
מיהו הרב החשוב הזה? שאלתיו.
ובכן, הרב הזה מגיע כל יום אל הכותל ושוהה כאן שעות רבות. בכל אותן שעות הוא מקבץ נדבות עבור משפחות נזקקות.
הרב חלה ואין בכוחו להלך על רגליו.
ומי הם הבחורים הנמרצים שמקיפים אותו?
אלו הבנים של המשפחות ברוכות הילדים אותם מחייה הרב הקבצן, בפרוטות אותן הוא אוסף ומחלק, אחת לאחת.
בשבת קודש נאספים הבחורים ומלווים את הרב מהשכונה הרחוקה בה הוא מתגורר, כדי שיוכל להתפלל בכותל.
גם זה מנפלאות הכותל.
זו מצווה וזו שכרה.
04
התאונה שהפכה לפיגוע קשה
ביום שני השבוע התעוררנו לתאונת דרכים קשה שגרמה לחסימה של ציר בגין בבירה.
למרבה הצער כבר התרגלנו לתאונות הדרכים. במהלך השנתיים של המלחמה נהרגו בדרכים לא פחות אנשים מאשר לוחמים בחזית. מספר הפצועים בתאונות הדרכים בתקופת המלחמה גדול יותר מפי שניים ממספר הפצועים בקרבות. מספר הפצועים קשה, גם הוא גבוה משמעותית מפצועי המלחמה. מידי יום נחסמים עשרות צירי תנועה על ידי מפגינים המסכנים את הציבור כדי להפיל את הממשלה או כפי שהם נוהגים לכנות זאת – ׳המאבק לשחרור החטופים׳.
אני ממש לא מזלזל בצורך הדחוף לשחרור החטופים, אבל לא ראיתי אפילו מפגין אחד שדורש להפסיק את הקטל של מאות נהגי הרכבים והולכי הרגל.
ביום שני המצמרר, מחבלים בני עוולה ניצלו את השעה בה כל ירושלים נחסמה ונעצרה בשל תאונת הדרכים וביצעו פיגוע ירי רצחני בעשרות משתמשי דרך שנתקעו בפקקים. 6 יהודים יקרים, הי״ד, נרצחו ועוד עשרות יהודים נפצעו קשה.
צירוף המקרים אינו מקרי. דם הנרצחים בתאונות דרכים אינו זול. התאונות מעסיקות את המשטרה והיא מתקשה לתת מענה בכמה חזיתות. חזית הטרור נכפית עלינו והיא מצריכה ריכוז כוחות של מירב השוטרים. אם היינו מורידים את מפלס תאונות הדרכים היו נחסכים למדינה, מדי שנה, למעלה מעשרים מיליארד ש״ח. השוטרים יכלו לרכז יותר משאבים למיגור הטרור בערים. חיי אדם היו ניצלים. בתי החולים היו מטפלים רק ביולדות. משיח היה מגיע מהר יותר ולא מתעכב בגלל שפיכות דמים. כך לימדונו חז״ל.
אילו הייתה נמנעת תאונת הדרכים שאירעה בכביש בגין, ביום שני המצמרר, לא היו המחבלים מצליחים לפגוע בכל כך הרבה אזרחים, אם בכלל.
אז מה עושים?
מצייתים לחוקי התנועה. נוהגים בסבלנות ובסלחנות. נותנים זכות קדימה אפילו למי שלא מגיע לו. מאותתים בפניות. לא נוגעים בנייד בשעת נהיגה. לא עוברים באור אדום. מכבדים את הזולת. מפרגנים בכביש.
אני תמיד משכנע את עצמי שמי שחתך אותי בדרך בוודאי ממהר להביא את רעייתו לחדר לידה… וכך אני לא מתעצבן.
אגף התנועה במשטרת ישראל יוצא בקרוב למבצעי הסברה למניעת תאונות דרכים. זו החלטה היסטורית ואסטרטגית של משטרת ישראל. אני מקווה בע״ה שזה יביא לשינוי בעקומת הדמים.
05
הותר לבשר בע״ה בשורה טובה – ניצחנו!
השבוע סיפר לי ידידי הרב שמעון בן ציון סיפור מקפיא דם שקרה לו בצפון הארץ ואני מביא את דבריו בלשוני שלי.
וכך מספר הרב, שנפצע קשה מאד במלחמת לבנון ונשרף בכל גופו בתוך טנק בוער, שנפגע מפגיעה ישירה: ׳השבוע נסעתי לצפון. על אחד הגשרים נתקלו עיניי בשלט מחאה מזעזע, שנתלה על ידי אנשי המחאה נגד הממשלה: ׳הותר לפרסום – לשווא!׳
נחרדתי.
הזדעזעתי.
השימוש הציני בצמד המילים: ׳הותר לפרסום׳ מצמרמר כל לב יהודי.
המילים הללו אומרות לכל יהודי: נקישה בדלת. קרע בלב. שבר נורא.
את הכאב הגדול מלווה אהבה אין סופית ללוחם שנפל ולמשפחתו הקרובה והרחוקה. האהבה משקפת אחדות וערבות הדדית בתוכנו.
כולנו עם רעייתו של הלוחם, עם הוריו וילדיו של גיבור ישראל שמסר נפשו למען ניצחון ישראל על אויביו׳.
רבבות נוסעים באותו כביש, תחת אותו שלט נמהר, בהם אלפי חיילים, משפחות שכולות, פצועים קשה, משפחות חטופים, והשלט הציני האכזר אומר להם: ׳הותר לפרסום – זה לשווא׳.
תולי השלט הנורא קובעים וטוענים – דעו לכם: ׳דמנו ודם הגיבורים נשפך לשווא׳.
זו אכזריות ועזות פנים של אנרכיסטים טיפשים, אטומים ורעים.
הוכחה כואבת, שגם אם אלה שתלו את התועבה הזו, אמנם נקראים ׳ישראלים׳, אך לצערי ליבם היהודי קפא ונדם.
הלוואי וישוב וירפא.
ישראל רחמנים, ביישנים וגומלי חסדים. ההפך הגמור מהניסוח
מקפיא הדם, בשלטים האכזריים הנתלים בלב של אבן בראש כל חוצות.
חייבים לתקן את המעוות.
את השלט הרע יש להחליף.
אתם הנוסעים בכבישים, אתם הפוסעים במשעולי הדרכים, הרימו ראשכם, זיקפו קומתכם וראו: עם ישראל חי וקיים.
עם ישראל מנצח ועוקר מן העולם את הרשע, את החושך, את העמלקים של ימינו. לא לשווא נלחמנו. לא לשווא מסרתם את נפשכם.
כל טיפת דם שנשפכה, לצערי, כולל הדם של חבריי בטנק שנפלו במלחמת לבנון הראשונה, ודמי שלי שנשפך כמים, מביאה ומקרבת את עם ישראל לגאולתו השלימה.
לא לשווא מסרנו נפשנו.
חזק ונתחזק בעד עמנו ובעד ערי אלוקינו.
עם ישראל חי ומנצח. בע״ה.
שבת שלום של סליחות מכל הלב ובלב אל לב.
המשך ניצחון בכל החזיתות. המשך מיגור הטרור. מזור לפצועים. שחרור החטופים במבצע צבאי מבריק ומוצלח. תוספת מודעות לזהירות בדרכים. דמנו אינו הפקר. ■
לתגובות בעניין ליווי משפחות ופצועים
כיתבו ישירות למייל שלי –
manager@pisrael.com
