כשזלדה הילדה הצעירה נדחפה לתוך בית הכנסת בביאליסטוק שבפולין ונשרפה באש יחד עם בית הכנסת, היא צעקה בקול. את אף אחד שעמד לידה זה לא עניין. והצעקה, היא מהדהדת עד היום.
החיים שנגדעו באחת תובעים מהעולם כולו לזכור. קודם כל להזדהות עם הכאב, לברר מי היא הייתה, אם היא רצתה להיות רופאה או אולי לעסוק במקצוע אחר, להכיר. היא ציפתה את זה מאיתנו וזו חובה קדושה. מי שחי את החובה הקדושה הזו הוא דני דיין. יו״ר מועצת יש״ע לשעבר, מי ששימש כקונסול ישראל בניו יורק ומעורה היטב בפוליטיקה הישראלית. אנחנו תופסים אותו לשיחה בשעת לילה במהלך הימים העמוסים ביותר בשנה עבור מי שמכהן כיו״ר הנהלת יד ושם.
אחרי יום עם פורום מטכ״ל הגיע ללמוד על השואה, חנוכת מתחם חדש לזיכרון בעיר הבה״דים בנגב ופעילות ענפה לקראת יום השואה, גם בשעה מאוחרת זו, נדמה כאילו הצעקות של זלדה ואיטה ומוישה שנטבחו במחנות ובבורות, נשמעות באוזניו. האחריות לספר את סיפורם לעולם כולו לא נותנת לו מנוח. כאמור, השבוע חנך דיין את המרכז הראשון להנצחת השואה מטעם “יד ושם – רשות הזיכרון לשואה ולגבורה״, מחוץ לשטח המוזיאון המוכר בירושלים. המרכז שהוקם בעיר הבה״דים, ירכז בתוכו מיזמי הנצחה באמצעות שמונה סיפורים של נספים ושורדים שהיו שותפים בהקמת וביסוס מדינת ישראל. כך כ-60,000 קצינים וחיילים יעברו מידי שנה במרכז ויפגשו את זיכרון השואה. במקום נבנו חדרי דיונים מיוחדים עבור שיחות מפקדים וחיילים בנושא.
כשאני שואל את דני אם יד ושם לקח על עצמו גם לשקם את תדמית ניצולי השואה בישראל שבשנים הראשונות למדינה קבלו יחס מבזה והצטיירו כמי שהלכו כצאן לטבח, הכעס נשמע היטב בקולו. דיין חושב שהיום, הגישה המחפירה והפסולה, שמשום מה קנתה לה אחיזה בשנותיה הראשונות של המדינה – לא נמצאת בשום מקום. “התבגרנו והתגברנו על הגישה הזו״, הוא אומר. “כיום היחס במדינת ישראל לשורדי השואה הוא יחס של כבוד ואפילו הערצה״.
ראש הממשלה נפתלי בנט וקנצלר גרמניה אולף שולץ, בביקור במרכז יד ושם יחד עם דיין
היכל השמות ביד ושם
דיין מעדכן כי ביד ושם מייצרים חומרים מכל הסוגים כדי להנכיח ולהנציח את זכר השואה בקהלים רחבים ככל האפשר. נכון להיום עדיין אין חומרים שמתאימים לילדים אך חלק מהחזון של דיין הוא לבנות מתחם סמוך לאתר יד ושם, שיספר את סיפורן של הקהילות היהודיות באירופה של לפני המלחמה. שם באתר שעתיד להיות מיועד למשפחה כולה, יוכלו גם ילדים לגעת בצורה כלשהי בזכר השואה.
בעיניך, מה הלקח המרכזי מהשואה?
“אין לקח בית ספר לשואה. לנו כיד ושם יש שני לקחים מרכזיים: ההכרח במדינה יהודית והצורך להילחם באנטישמיות מייד שהיא מרימה את ראשה, כי יש לנו את הניסיון לאן זה יכול להתפתח. אבל כמובן גם שאר הלקחים האישיים והבינלאומיים הם דברי אלוהים חיים״.
אתה לא חושש שמשלחות לפולין וליד ושם שורטות את הנערים שמשתתפים בהם?
“להפך. בהדרכה, הכנה ומסלול נכון אפשר לקבוע את אופי המסע ולהבטיח שכך הנערים יתחברו בצורה טובה יותר לעבר שלהם״.
שחררתי את דני חזרה לעבודתו החשובה, כיום הוא האחראי על הנצחת השואה. לאחר סיום השיחה עמו, המשכתי לשמוע את צעקות הנערה מביאליסטוק הנשרפת. הנערה שדורשת מאיתנו שמותה לא יהיה סתם שריפה. הנערה שדורשת שמותה לא יהיה לשווא.
