בעוד מספר ימים נעמוד בקלפי, נכניס פתק למעטפה ונשלשל אותה אל התיבה בתקווה לעתיד טוב יותר. מרביתנו נבוא אל הקלפי כשההחלטה כבר מגובשת בליבנו מזה שבועות ארוכים, אחרים יחליטו יום קודם, ויש מי שגם מאחורי הפרגוד עדיין יתלבט. בכל זאת, מדובר באחת הפעולות המשפיעות ביותר על עיצוב עתידנו, ואשרינו שזכינו לגדול בדור שהזכות הזו נדמית לנו כמעט כמובנת מאליה.
מערכת הבחירות הנוכחית שונה מקודמותיה. היא שונה כי נדמה ששמענו וראינו הכול. שאון הקלישאות והסיסמאות בשילוב עם התשישות הציבורית מאינסוף סבבי בחירות מסיטים את הדיון הציבור מהמהות אל הנראות, מהעתיד אל ההווה ומהעיקר אל התפל. ואף על פי כן, כדאי מאוד שנתייחס אל הבחירות האלה ברצינות, שכן הסוגיות שעומדות על הפתח רחוקות מלהיות שוליות.
מטבע הדברים לשאלה מה שולי ומה מהותי אין תשובה אחת, אני מבקש להציע כאן עד כמה שניתן בקצרה את השאלות החשובות ביותר שעומדות על הפרק בבחירות הנוכחיות:
השאלה הראשונה – צביון מדינת ישראל כמדינה יהודית.
צביון מדינת ישראל כמדינה יהודית. יש סכסוך אחד שהשפיע ומשפיע על המפה הפוליטית בישראל יותר מאשר הסכסוך הישראלי-פלסטיני, והוא ׳הסכסוך׳ היהודי-ישראלי. מי אנחנו? אומה עתיקה בעלת זהות ייחודית, או עם ככל העמים שזה מקרוב בא? האם יש לנו חיבור עמוק לשלושת אלפים שנות היסטוריה ויצירה רוחנית, או שהסיפור שלנו מצטמצם לקבוצה נרדפת שכמעט והוכחדה בשואה ושביקשה לה מקלט באיזושהי פיסת אדמה. כשלפיד מדבר על ״ממשלה נורמלית של אנשים נורמליים״ הוא מתכוון במובהק לשלילת צביונה היהודי – ״הלא נורמלי״ לכאורה של המדינה. באומרו הוא מהדהד את א.ב יהושוע ז״ל, שזיהה את היהדות עם הגלותיות וראה בישראליות המתחדשת את התגשמות חזון ההשתנות של העם היהודי – מעם לא נורמלי שעמד במשך דורות מחוץ לגדרי הטבע, לעם נורמלי ככל העמים. זה לא עוד ויכוח, זה אב כל הוויכוחים. לא במקרה בחר לפיד שלא להגיע לכותל המערבי במסגרת השבעתו לראשות ממשלה, לא במקרה לא הוא ולא אף אחד מאנשי הצוות שלו היו ערים לעובדה הכל כך בסיסית שביום הכיפורים יהודים לא מניחים תפילין. זה באמת ובתמים לא מעניין אותם. והגם שהתמקדתי בלפיד הוא ממש לא לבד; הממשלה האחרונה פגעה פגיעה אנושה במעט התוכן שעוד לימדה מערכת החינוך הממלכתית בשדה התרבות והמורשת היהודית. תחת הנהגת שאשא-ביטון רבבות מילדי ישראל יכולים לעבור שנה שלמה ללא לימודי תנ״ך ומורשת, נזק בלתי הפיך.
השאלה השנייה – עתיד יחסינו עם המיעוט הערבי.
זו אחת הסוגיות הכבדות, הסבוכות והחשובות ביותר לעיצוב עתידנו. כוחות שונים פועלים בתוך החברה הערבית. חלקם מבקש להשתלב (והחלק הזה למרבה הצער נמצא בייצוג חסר במערכת הפוליטית) וחלקם מבקשים להילחם בצביון מדינת ישראל כביתו הלאומי של העם היהודי במקרה הטוב, ובעצם קיומה במקרה הפחות טוב. 6,000 צעירים ערבים בעלי תעודת זהות ישראלית לקחו חלק באירועים אלימים, לרבות מעשי לינץ׳ מחרידים כנגד שכניהם היהודים במהלך מבצע שומר החומות (ע״פ דו״ח מבקר המדינה), זהו תמרור אזהרה בוהק לעתיד שמחייב את מדינת ישראל לצעדים מרחיקי לכת במטרה לשלב את אלה שרוצים להיות חלק מהחברה הישראלית, ומנגד למגר את הכוחות הפועלים בתוכנו כגיס חמישי.
הממשלה האחרונה נקטה בצעדים מופקרים בסוגיה זו. היא פתחה את אוצר המדינה ומשרדי הממשלה לקיצוניים שבקיצוניים, מווליד טאהא בראשות ועדת הפנים, ועד לאנשי התנועה האסלאמית ברשות לפיתוח החברה הערבית. השקעה בתשתיות ובחינוך בחברה הערבית זה דבר חשוב ומבורך, אך בהיעדר פיקוח ובקרה (רע״מ ושות׳ סיכלו יוזמה חשובה לפיקוח על תקציבים של מנכ״ל משרד הפנים) חלק ניכר מהמשאבים שמקצה המדינה למגזר הערבי מגיע בדיוק לאותם כוחות לאומנים קיצוניים שחותרים תחת המדינה (כתפיסה, ראו ערך אמנת רע״מ משנת 2018), או לארגוני פשיעה שמשליטים טרור ביישובים הערביים.
השאלה השלישית – עתיד ארץ ישראל, בדגש על מפעל ההתיישבות בנגב, בגליל ובשטחי יהודה ושומרון.
כל מי שחי בגליל, בנגב וביו״ש יודע שאנחנו נמצאים בעיצומה של מלחמה על כל רגב אדמה. ביו״ש מנהל האיחוד האירופי מערכה פתוחה שכם אל שכם עם הרשות הפלסטינית כדי להשתלט על כמה שיותר משטחי C המצויים בריבונות ישראלית מלאה – עתודות הקרקע החשובות ביותר של מדינת ישראל. קצב ההשתלטות תחת הממשל הנוכחי זינק ב-80% ביחס לממשלות קודמות, כשבכל שבוע נבנים למעלה ממאה מבנים חדשים ומאות דונמים הולכים לאיבוד. בגליל ועדות התכנון המחוזיות ורשות מקרקעי ישראל מנהלות מדיניות תכנון מופקרת שמתעדפת במובהק תהליכי תכנון ופיתוח במגזר הערבי על חשבון ההתיישבות היהודית, בדגש על ההתיישבות הכפרית שהולכת ומצטמקת. השטחים הפתוחים הולכים ונעלמים תחת האופנה החדשה של הפיכת מטעים ושדות חקלאיים למתחמי זולה וגני אירועים מגודרים, ומצב הריבונות והמשילות הולך ומתדרדר. את שקורה בנגב אפשר לסכם עם דבריו של השר מאיר כהן מיש עתיד: ״מה שראינו בשנה האחרונה יותר גרוע ממה שראינו עשור שלם״.
השאלה הרביעית – השבת האיזון בין הרשות המחוקקת והמבצעת לבין הרשות השופטת.
אם לא ייערכו השינויים הנדרשים ביחסי הכוחות שבין הרשות השופטת לבין הרשות המבצעת (הממשלה) ובין הרשות המחוקקת (הכנסת), כמו גם בין דרגי הפקידות הממשלתית לבין הדרג הנבחר, ממשלות לאומיות לא יוכלו לממש את השקפת עולמן. וראינו כולנו בשנה האחרונה איך מתנהל ייעוץ משפטי כשהוא אוהד את הממשלה ומאפשר לה לרמוס חוקי יסוד ונורמות שלטוניות בסיסיות, ואיך הוא מתנהל כשהממשלה והעומד בראשה לא לרוחו, ואז גם פעילות מבצעית חיונית יכולה להיות מטורפדת ע״ע אביחי מנדלבליט. כמו כן, ללא תיקוני חקיקה והחמרת ענישה לא נוכל להשיב את החוק ואת הסדר לרחובות, לכבישים, ליערות ולשדות ישראל. כל אימת שרף הענישה על פגיעה בחקלאים, גביית פרוקטשן, הצתות חורש ואלימות לאומנית תוסיף להיות מגוחכת – לא נראה שום שינוי בשטח. עשרות שעות דיונים בוועדת הבט״פ לימדו אותי שהבעיה הקשה שלנו לא חונה במשטרת ישראל, שעושה עבודה טובה במשאבים מוגבלים מאוד, אלא בפרקליטות ובחקיקה בדגש על חוקי העונשין שלנו שקשה מאוד מאוד לשנותם בשל התנגדות המערכת המשפטית (החל מהייעוץ המשפטי בכנסת, ועבור לפרקליטות ולמשרד המשפטים).
עיקר וטפל
יש מי שחושב שבני גנץ יותר נחמד מנתניהו, יכול להיות. וכן, העובדה שחילי טרופר תרם כליה מוסיפה לו נקודות זכות בעולם הזה ובעולם הבא ובאמת הוא איש מקסים. אבל כדאי שנזכור שאנחנו לא בוחרים קומונר בבני עקיבא או רשג״ד בצופים.
גנץ כמו אולמרט וברק לפניו הוא חסיד של הקמת מדינה פלסטינית על רוב מוחלט של שטחי יהודה ושומרון, לרבות בקעת הירדן ומדבר יהודה. הוא מאלה שממאנים ללמוד את לקחי אפגניסטן ומערכת קדש ומאמינים שהאמריקאים יוכלו לספק לנו ערבויות לביטחוננו, מהכשרת המשטרה הפלסטינית לסנסורים ופיקוח אמריקאי בבקעת הירדן. מבחינתו כביש שש צריך להיות גבולה המזרחי של מדינת ישראל ואת ירושלים יש לחלק. תחת שרביטו כשר ביטחון הפלסטינים האיצו את קצב ההשתלטות על שטחי C, ואם המגמה הזו לא תיבלם במהרה נעמוד בפני שוקת שבורה. מי שמתגורר בגוש עציון, בבקעה או בגוש אדומים ומצביע לגנץ, כורת את הענף שעליו הוא יושב. בסופו של יום, גנץ נמנה על אותו אגף רל״בי שמעדיף שותפות עם אחמד טיבי, מהלל השהידים, ואיימן עודה, מעריצו של נסראללה, על פני המפלגה הציונית הגדולה בישראל. אם עתיד ההתיישבות בגליל, בנגב וביהודה ושומרון חשוב לכם, אם הדמוקרטיה כפשוטה חשובה לכם – אל תתנו לשאלות סרק להכריע את הכף.
הליכוד לא פעל בנושאים האלה בעבר
אכן, ממשלות הליכוד בעבר היו צריכות לעשות יותר בסוגיות הנ״ל, אבל מי שמכיר את הנגב מקרוב לא יכול שלא להבחין בשינוי המדהים שחל בעשור האחרון בערים כמו ירוחם ובדימונה, את הזינוק בביקושים בעוטף עזה, את מעבר צה״ל אל הנגב עם קריית הבה״דים ובסיסי המודיעין הגדולים. יש עוד המון עבודה, אך הטענה לפיה לא נעשה דבר פשוט לא נכונה. ביו״ש עמדנו כפסע מסיפוח של גושי ההתיישבות הגדולים ובקעת הירדן, מהלך שהיה משנה מהיסוד את יכולתנו ליישב את הבקעה וגושי ההתיישבות ולהילחם בהשתלטות הפלסטינית העוינת על אדמתנו. אלא שהמהלך האסטרטגי החשוב הזה סוכל על ידי בני גנץ ואנשיו (ראו ערך: הראיון הרברבני של אמיר אשל שהתגאה בתרומתו לסיכול ריבונות ישראל בבקעת הירדן). לא פחות חשוב מבט אל הנעשה בשנה האחרונה ביו״ש, בנגב ובגליל מלמד באיזה קצב המציאות עשויה להידרדר כשאת המדינה מובילות מפלגות שמאל וביתר שאת כשהן תלויות בחסדי מפלגות אנטי-ציוניות.
״אבל איילת הקימה 14 יישובים בנגב״
איילת לצערנו לא בנתה אפילו יישוב אחד. לאף אחד מהיישובים שהיא קידמה את תכנונם (מרביתם פרי יוזמה ותכנון של ממשלות הליכוד) אין תוכניות מאושרות שמכוחן ניתן להוציא היתרי בנייה. מי שהייתה שותפה בכירה להונאת הבוחרים הגדולה בדברי ימיה של מדינת ישראל, ומי שבאופן שיטתי מספקת כותרות שאין מאחוריהן דבר כמו שלילת אזרחות ממחבלים שלא הייתה ולא נבראה, גירוש משפחות מחבלים שלא היה ולא נברא, והקמת ארבע עשר יישובים שאף טרקטור לא הכשיר בהם עוד מגרש אחד, לא ראויה לאמון הציבור. יתרה מכך, איילת לא הצליחה לגבש רשימה, ההסכם עם ברודני שהחליף את יועז הוא אילוץ הנובע מחולשה, הדבר היחיד שמשותף לשניהם הוא רצון עז להיות בכנסת ובממשלה, גם במחיר פגיעה וסיכון של המחנה הלאומי. את יום טוב כלפון רק לפני חודשים ספורים איילת בעטה הביתה כדי שלא יעשה צרות לקואליציה, אך משכשלה באיתור מועמדים אחרים היא נשארה איתו ועם אורנה שטרקמן מנהריה שאיתה היא לא דיברה שנה שלמה. ולמי מכם שעדיין לא השתכנע – נזכיר שבסקרים של ערב הבחירות עמדה מפלגת הימין החדש על שישה מנדטים, כשבנט ואיילת היו בשיא כוחם, למחרת היא לא צלחה את אחוז החסימה. אסור, פשוט אסור לחזור על הטעות הזו פעם נוספת.
עתיד הזהות היהודית של המדינה, עתיד ארץ ישראל, עתיד יחסינו עם המיעוט הערבי והבטחת חוסנה של הדמוקרטיה הישראלית – כל אלה מחייבים בעיניי הצבעה למפלגות המחנה הלאומי. אסור להתפתות להצביע למפלגות קיקיוניות או ללכת שבי בקסמם של ׳יפי הבלורית והתואר׳, ׳הנכונים והממלכתיים׳ מטייסת מטכ״ל, שבעוד חודש ירוצו להקים ממשלה עם התנועה האסלאמית ונציגי אש״ף בכנסת כי הציווי ׳רק לא ביבי׳ יקר בעיניהם מעתידה של הציונות, מעתיד עמם וארצם. בידכם הדבר.
