אסף אשתר

אסף אשתר

הוא יכול להצחיק קהל רב וגם להפגין בקיאות מרשימה תכניות העוסקות בשירה עברית, ולכן זוכה לאהדת בוגרים וצעירים כאחד: השחקן אסף אשתר, בשיחה של אחד על אחד, משתף את קוראי גילוי דעת באמונה שלו בקב"ה

ספר על עצמך.

"אני שחקן תיאטרון וטלוויזיה. נולדתי בחדרה בשנת תשכ"ה ואני נשוי כבר קרוב לשלושים שנים לזוגתי כוכבה, שהכרתי בשירות הצבאי. במשפחתנו הקטנה שתי בנות: תמר והגר. בתיכון למדתי במגמת אלקטרוניקה ובצבא שירתי כקצין קשר, והשתחררתי בדרגת סגן (היום אני רב סרן במיל').

תמיד חלמת לעסוק במשחק?

"אף שפניתי לתחומים רחוקים, חלומי תמיד היה משחק, תיאטרון ובידור. עוד כפעוט בגן נמשכתי לעולם הזה, אך לא ניחשתי שלדמיונות האלה אפשר למצוא אחיזה בקרקע המציאות. בבית הספר גויסתי תמיד להיות שחקן, קריין ומנחה, אך הפיכת התחביב למקצוע הדרך נראתה לי בלתי ישימה בעליל. לאחר שנתיים בקבע השתחררתי מצה"ל וגמרתי אומר להירשם במהירות לבית ספר למשחק, ויהי מה! למדתי שלוש שנים בבית צבי, ומאז תשנ"א אני שחקן במקצועי".

הקומדי סטור.

"לאחר לימודי המשחק השתתפתי בהצגות בתיאטרון באר שבע, ושם שמעתי מחבר טוב שמתגבשת בתל אביב קבוצת שחקנים למופע משחקי תיאטרון משעשעים, והמופע אמור להשתלב בערב סטנדאפ קומי מגוון ומיוחד בבית ציוני אמריקה. את המיזם הזה יזם דודו ירדני ז"ל (בן זוגה של טמירה ירדני תבדל"א, בעלת 'טדי הפקות') בהשראת מיזם דומה שראה בארצות הברית.
"הימים היו ימי ראשית הערוץ הטלוויזיוני המסחרי, ערוץ 2. המפיקים חיפשו תוכניות ותכנים והגיעו לדודו ולמופעי הקומדי סטור, ואט-אט גיבשנו תוכנית מערכונים לטלוויזיה. בלי ששיערנו זאת הפכנו תוכנית שסחפה מדינה שלמה וחותמה העמוק ניכר עד היום, יותר מעשרים שנה אחר כך. זו הייתה תקופה מופלאה שכנראה לא תשוב, אך זיכרונותיה הם חלק משמעותי בחיי האומנותיים והאישיים. עד היום צועקים לי ברחוב: 'בוא'נה! תעשה יש לי, יש לי, פההה…'".

השירה העברית.

"אני אוהב מאוד מוזיקה ישראלית ושירים בעברית. גם בעשורים האחרונים נבראים כאן, לשמחתי, שירים טובים שאני אוהב. ברם אם יש מי שמחשיבים אותי לבעל ידע נרחב בזמר העברי, הרי שידע זה מתמקד בשירים הוותיקים יותר, או כפי שאני מציין במופע שלי: משנות השמונים ומטה.
"כילד אימא שלי חזרה ואמרה לי: 'הקשב למילות השירים. הם מספרים סיפורים מעניינים…'. כששואלים אותי: 'מניין ואיך אתה זוכר כל כך הרבה מילים, יוצרים וסיפורים? האם יש לך שבב של מחשב בראש?', אני עונה: 'אם יש שבב כזה, הוא נמצא בלב…'.
"את האהבה הרבה הזאת לשירים הוותיקים שלנו ולשפה העברית בכלל זכיתי לממש בשלל הזדמנויות בתקשורת: בתכנית 'לא נפסיק לשיר' בערוץ 2, ב'ציפורי שיר', שערכתי והגשתי ברשת ג', וכמובן במופע שלי 'כל המילים השמחות'".

או, הקדמת אותי. מהו באמת המופע הזה?

"במופע הזה אני זוכה לשלב בשנים האחרונות בין אהבתי לשירים ולשפה העברית ובין כישוריי כשחקן וכאיש במה. המופע עצמו רץ כבר כמה שנים, אך אין אחד דומה למשנהו. עד כמה שדעתי משגת, אין למופע הזה אח ורע בעולם הזמר העברי ובשטח השירה בציבור. זוהי חוויה מוזיקלית תרבותית ייחודית ומיוחדת. בעזרת מלווה מוזיקלי אני חד חידות מוזיקליות, שר עם הקהל ומעניק כבוד גדול ליוצרים ולשירים. הקהל עצמו שותף פעיל בבחירת השירים וזוכה לשמוע את הסיפורים שמאחורי המילים והמנגינות".

ומיהו הקהל? הדור של היום כבר לא ממש מכיר את נכסי צאן הברזל, וזה עוד בלי לדבר על שיבושי הלשון…

"כשאני רואה צעירים ונוער בהופעותיי אני מאושר! לשמחתי עדיין אפשר למצוא מבני הדור החדש שמכירים שירים עבריים ותיקים וטובים, אבל לצערי הם אינם חזון נפרץ. על הצעירים להבין שהשירים החדשים שצצים בכל יום והאופנות המוזיקליות אינם תחליף לתרבות המוזיקלית הוותיקה ולשירים של פעם. הם רובד נוסף, שנשען על תרבות מפוארת ורבת שנים. חוליה בשרשרת אדירה. וכדי שזו לא תינתק שומה על כולנו, צעירים כבוגרים, לחבק, לכבד, להכיר, להוקיר ולשמר את התרבות הוותיקה על אנשיה ועל קסמיה.
"כל זה רלוונטי בעיניי גם בכל הקשור לשפה העברית המתפתחת, ובעיני רבים משתבשת. מחד גיסא יש לומר כן לתמורות ולשינויים, אך מאידך גיסא להשתדל להכיר את השפה שלנו על כל משלביה ורבדיה. אפשר לומר אחלה, סבבה, חבל על הזמן, סוף הדרך, אבל לדעת שאפשר לבחור גם בנהדר, מהנה, מוצלח ומשובב נפש.
"היום כולם מחליפים מילים ברגשונים, אבל אסור לשכוח את האפשרות של בחירה במילים ואת הברכה הטמונה במאמץ הנחוץ להתנסחות מכובדת ואפילו מסוגננת. כשדנים במצבה ה'עגום' של העברית בפי הצעירים של היום, יש להבדיל בין התפתחות טבעית חיובית, שיש לקבלה בשמחה ובהבנה, לבין בורות תרבותית ועצלות לשונית, שהן רעה חולה".

ואם כבר מדברים על הדור הצעיר, הפכת כוכב גדול גם בקרב הילדים. מה גרם לך לעשות את המפנה?

"לשמחתי הרבה אני זוכה להעניק מאהבתי לעברית ולשירים גם לקהל צעיר מאוד. לפני כמה שנים החלטתי שגם לגיל הצעיר מגיעה איכות תרבותית גבוהה שאינה מתפשרת בעניין הבידורי והמשעשע. הופעתי בבתי ספר יסודיים רבים ברחבי הארץ במופע 'כל המילים השמחות', שהסבתי והתאמתי לתלמידים, ובמופע 'המסע בעקבות המילים הקסומות', שמתאים לכל המשפחה".

במה חוויית ההופעה מול קהל ילדים שונה מהופעה לפני קהל מבוגר?

"כשאני מופיע מול ילדים אני משתעשע בהומור רב המותאם בהווייתו לקטנים, אך לא מוותר על עברית מוקפדת ומהודרת, ולכן מאושר להיווכח שהקהל הזאטוטים נשאר משועשע, מעורב ומשתף פעולה גם כשבמקום להכריז: 'מה, לא אכלתם הבוקר?! לא שמעתי אתכם!' אני מכריז בביטחון: 'זה היה קול ענות חלושה… אני מצפה לקול ענות גבורה'. צילמתי גם כמה מערכוני עברית לילדים, ואת חלקם אף העליתי לרשת.
"אני אוהב כל קהל שמולו אני מופיע. קהל המורכב מילדים הוא קצת יותר ביקורתי ופחות 'מנומס'. הוא יגלה מייד וביתר שאת סימני שעמום וחוסר סבלנות. אבל יש לזה גם יתרון: אם מקבלים מחמאות מילדים, חזקה עליהן שנאמרו בכנות ובתמימות וללא משוא פנים".

כשאתה מסתכל אחורה, מה אתה חושב על השינויים שחלו בעולם התרבות הישראלי מאז תחילת דרכך?

"אני מנסה לשכנע את עצמי שאני עדיין צעיר, אך זוכר היטב שכשצעדתי את צעדיי הראשונים בעולם התרבות היה רק ערוץ אחד בטלוויזיה. מי חלם על ריבוי ערוצים, על המרשתת, על הרשתות החברתיות, על טלפונים ניידים שכבר מזמן אינם טלפונים אלא אוקיינוסים של תקשורת, מלאי סערות ומערבולות?
"היום הדור שלי נשאב ברובו, כמעט כמו הצעירים, לעולם הטכנולוגי המתפתח ואיתו גם לתרבות המשתנה: שפת מחשב ומסרונים, תוכניות מציאות, העלאת נתונים ומידע בקצב מסחרר עד שאין אפשרות לבור את המוץ הרב ולגלות את הבר הנדיר.
"דלות התרבות זועקת מכל פינה, ואין שומע. אומנם אין טעם להטיף לחיי פרישות דיגיטלית, אך יש להאט לעיתים את מרוץ הכרכרה הדוהרת כדי להריח פרח קטן של שיר ישן, ללטף בעיניים ספר טוב, לאמץ אל החיק מילה יפה ולזכור שהדברים החשובים באמת אינם במסכי הטלפונים ולא בתוכניות הריאליטי".

אני ואלוקים.

"אני מחובר מאד למסורת היהודית. סביי וסבותיי, זיכרונם לברכה, ניהלו אורח חיים מסורתי-דתי. חוויית בית הכנסת, התפילות והמזמורים בשבתות, בחגים ובמועדי ישראל מוכרת לי מאוד (בנוסח התימני), ואני נפגש איתה מדי פעם בחיי באהבה גדולה עד היום. בבית הוריי הקפדנו פחות על כל הפרטים, אך כשרות, למשל, נשמרה תמיד.
"אני מוצא את עצמי נהנה בהזדמנויות שאני מתבקש להשלים מניין. אני אוהב גם את הקידוש ועורך אותו מדי ערב שבת וחג. אף שאני מגדיר את עצמי חילוני, מאחר שאיני חובש כיפה בקביעות, אני מאמין בקב"ה ומעריך את מסורת ישראל. אני מייחל ליום שנצליח למצוא דרך לחיות יחד בשלמות: חילונים גמורים, דתיים-לאומיים וחרדים, ללא כעסים והפגנות אלימות על כפייה דתית או חילול השם.
"לשמחתי הגדולה הופעתי פעמים רבות עם 'כל המילים השמחות' בפני הציבור הדתי, בעיקר דתי-לאומי. קהל הכיפה הסרוגה הוא בדרך כלל הקהל הטוב ביותר שלי. החיבור לעברית היפה ולשירים הנהדרים ניכר בו היטב, ואני רווה נחת ממש כמו הקהל. כן תרבינה הופעות שכאלה".
שותפים לאורך הדרך.
"כל מה שאני היום קשור כמובן להוריי. אבי זאב ז"ל היה אדם שאהב הומור וחלם לכתוב סיפורים ויצירות. הוא מעולם לא הגשים את חלומו אך הספיג אותו בי, ולאורך השנים כתבתי הצגות ילדים רבות וטקסטים לאירועים. אמי זהבה תבדל"א כאמור נתנה לי להבין שיש סיפור בכל שיר, ומי אני ומה אני ללא זוגתי הנהדרת כוכבה, שבשנים האחרונות מתלווה אליי לכל הופעותיי כמנהלת הצגה, כנהגת וכתומכת בכל דבר ועניין.
"אחרי כל השנים תקצר היריעה מלפרט את כל הטובות והטובים שפגשתי בחיי. כל מי שהרעיפו מעט טוב עשו ועושים את כל מה שטוב בי".

לסיום, מילה למבוגרים שהתייאשו מהדור הצעיר?

"אני מודאג מהפנים שמקבלת התרבות שלנו היום, אך לכל המבוגרים שמצקצקים בלשונם ומנידים ראשם בדאגה: 'אוי, הצעירים של היום…', נזכיר שכך קורה כמעט בכל דור. בשיר הידוע 'סימן שאתה צעיר' יוסי גמזו מצטט את זקן השומרים אברהם שפירא: 'זה נוער זה?! זה בררה!' (במקור הסתיים המשפט בחרוז חריף יותר).
"הנוער שעל ערכיו קבל שפירא העניק לנו את המדינה כשנלחם במלחמת השחרור, וממנו יצאו משוררים, סופרים ואנשי מדע ורוח רבים. גם בשנות החמישים היו מודאגים ממצב בני הנוער ומחינוכם הקלוקל, אותם בני נוער שרבים מהם השכילו לנצח את אויבנו במלחמת ששת הימים וגם מהם צמחה אומנות ותרבות מפוארת.
"יש לקוות שהצעירים והצעירות של היום לא יאבדו בעולם המטורף שנוצר וממשיך להשתגע. יש מקום גדול ומציאותי לתקווה שימצאו את מקומם הנכון, וברגע האמת ידעו לבלום את מרוץ העגלה המשתקשקת במדרון… ונאמר אמן"