אפרת פרנקל

אבא
אהרן, ישיבת מיר. אבא שלי הכי גבר בעולם. לא כי הוא אבא שלי, מדובר בעובדות. חכם, אינטליגנט, ירא שמיים אמיתי ומותק של בנאדם. אחד הדברים הכי קשים כשעזבתי את הבית היה לוותר על השיחות איתו בשלוש בלילה במטבח, על סבא זצ״ל, על הישיבה, על עסקים ועל הכל. אני דומה לו חיצונית אבל לא כל כך בפנים לצערי. מספיק לשמוע את קצב הדיבור שלו בשביל להבין שאין לי אחוז מהסבלנות והתבונה שלו.
אמא
ציפה, עובדת ביטוח לאומי. המודל המושלם לאישה חרדית מצליחה. אומרים שאת הפלפל ירשתי ממנה. ילדה 7 ילדים בלעה״ר, עובדת בתפקיד ניהולי בכיר בביטוח לאומי, ומוצאת זמן להיות גם סבתא. אמא שלי הולכת ביחד עם טלפון שלא מפסיק לצלצל, היא כבר 30 שנה בביטוח לאומי ואין יצור אחד בעולם שלא עזרה לו. הבית שלנו מלא מתנות שקיבלה כהכרת תודה ואין לנו מקום כבר.
משפחת פינקל
אני חיה על הציר שבין להיות סופר גאה שזו המשפחה שלי ואלו המקורות שלי, לבין הפחד המטורף לאכזב אותם שם למעלה. אצלנו בבית לימדו שייחוס משפחתי זה מחייב, לא פרס. אני מרגישה במידה רבה שהחוסן הרוחני והנפשי שהמשפחה שלי הביאה לי, שמר עליי בהרבה מקומות קצת גבוליים שהגעתי אליהם. בסוף יש לך תמונה מאד ברורה בראש של איך יהודי צריך להיראות, לחשוב, להתנהג.
בני ברק
סיפור אהבה לא מוסבר. עזבתי את ירושלים בגלל העבודה באתר "וואלה" וההגשה בכאן מורשת שהיו בתל אביב. לא רציתי לגור בתל אביב, אז בחרתי בבני ברק. במובן מסוים שם החלה הפריחה שלי, המקצועית, האישית, האינדיבידואלית. אני חייבת לה המון. אבל היום, אחרי שאני כבר חצי שנה חזרה בירושלים, האהבה שלי לבני ברק נמוגה. זה כאילו היה קסם שהגיע לחיי כדי לעשות טוב וסיים את תפקידו.
ישיבת מיר
במובן מסוים המקום שבו גדלתי. הרבה מזכרונות ילדותי מסתובבים בין מסדרונות הישיבה. ה׳אמן יהא שמיה רבא׳ האדיר בימים נוראים. צמרמורת. מדובר בחוויות הכי מעצבות והכי משמעותיות שלי. יש לי איזה חלום, שבעלי (שיבוא כבר כפרה עליו) יתחבר לישיבה גם, יאהב.
הסמינר החדש
מקום מדהים. אימפריה של בנות איכותיות בקטע אחר, כשרוניות ברמה מפחידה, בית ספר עם דרישות לימודיות ורוחניות גבוהות מאד. 300 בנות בכל שכבה, וכמעט כולן מכירות את כולן. קיבלתי המון בסמינר, בעיקר חווית נערות משגעת וכייפית ברמות. היום, במבט בוגר יותר, אני חושבת שמשהו שם לא הכין אותנו לחיים עצמם. הייתה שם איזו אידיליה רוחנית וחברתית כזו שהייתה נשמעת מושלם בזמנו, אבל בפרקטיקה של החיים הכל זוהר פחות, מאתגר יותר.

תקשורת חרדית
עולם שהולך ומתפתח. אם בעבר היו רק היומונים המפלגתיים שנועדו להביא את דבר השם, הרבנים וחברי הכנסת אל הציבור, הרי שמאז כבר נוסדו שבועונים ואתרי אינטרנט ורדיו ואפילו סוג של טלוויזיה. אני רואה את עצמי (בצניעות ובענווה הנדרשת לשם הנימוס בלבד) כחלק מדור חדש של עיתונאים קצת חצופים, שמעיזים לפתוח נושאים שנחשבו לטאבו. יש בזה טוב ויש בזה רע, אבל כאלו אנחנו. מה שמשתפר גם אלו הסטנדרטים של העיתונות החרדית, וזה משובח.
עיתונאית חרדית בפריים טיים
הרושם שנוצר הוא של מישהי ששוברת את כל המוסכמות, מנפצת תקרות. האמת שאצלי זה הרבה יותר פשוט. מן תהליך של התפתחות מקצועית, משהו שגרר משהו – והיום אני שם. להיות ראשונה זה אף פעם לא קל, ואני חוטפת, יא אללה כמה שאני חוטפת.
עיתונאיות חרדיות
אין כמעט בכלל. אם אני ניצבת בפרונט וחוטפת הכל, הלוואי שלפחות יבואו אחריי כאלה שיצליחו יותר בקלות ויספגו קצת פחות. מה שבטוח, בעוד עשר שנים בעז״ה נראה הרבה יותר מהן.
ערוץ 20
לא יודעת איך זה יצא, אבל הסתדר ככה שכל האנשים הכי נשמות בעולם הגיעו לעבוד שם. אני מאד אוהבת את המקום, מאד מחוברת להון האנושי. לדעתי, מדובר במקום בהתפתחות, ובעוד זמן קצר נעבור לאפיק 14 בשלט ואז אנחנו כבר לגמרי אחד מהערוצים הגדולים. אגב, יש לנו המון צופים. יש איזה קטע שלא נאה לאנשים להגיד שהם צופים בערוץ 20, כי המיינסטרים יעני לא מכיל את המקום הזה, מבקר אותו – אבל בסתר צופים בנו המון. וזה כיף נורא.
• • •
משה גפני
מה יש לי איתו? חוץ מפעם אחת שהציע לי להצטרף למנחה בבדיחותא. איש מקצוע מפחיד, חריף, מנהל מבטן ומלידה.
אריה דרעי
מוכשר זו מילה קטנה עליו, מדובר במוח של פעם ב. גם ביום שיפרוש מש״ס, עד יום מותו הוא יהיה המנהל האמיתי והבלעדי של התנועה הזו. אני לא מצביעה לש״ס אבל באלי שהוא יחזור להיות שר. מדובר בבולדוזר ללא חת.
בצלאל סמוטריץ
אני לא בטוחה עד כמה אני מסכימה עם עמדותיו במגוון נושאים, אבל יש בו איזו תכונה שאי אפשר שלא להעריץ: הוא לא רואה בעיניים. סמוטריץ׳ יכול לצעוק ולזעוק על משהו במשך שנים. לא יודעת, הוא נראה לי בנאדם כזה שלא נגמר לו הכוח.
בנימין נתניהו
מה זה הדבר הזה. מאיפה נפל עלינו. מנהיג של פעם בדור ואולי אפילו של פעם בכמה דורות. אם הייתה לי עשירית מהכישרון שלו הייתי היום somebody באמת. עשה כמה טעויות פוליטיות עצובות שהרחיקו אותו מהשלטון. אפשר לבקר אותו, רצוי לבקר אותו ועשיתי את זה לא מעט – אבל מנגד ההערצה כלפיו לגמרי מובנת לי.
סיון רהב מאיר
כמה חן כמה, איפה קונים את זה? אני לא רואה אותה כמודל שלי או משהו, הגענו מרקעים נורא שונים. האישה הזו היא חיית תקשורת מגיל שנתיים, ובטח עשר רמות ככה מעליי באופן כללי. אבל חייבת להודות שיש משהו בזה שהיא בפריים טיים של המדינה ועדיין מתלבשת כל כך צנוע, שהיא מוכיחה לי שזה אפשרי.
מדינת ישראל
אני מאלה שבוכות בשירת ׳התקווה׳, ולא אכפת לי שיצעקו עליי ״ציויינית".