שאלה:
שלום הרב,
יש לי כמה שאלות בנוגע להברה המקובלת בינינו הן לדיבור והן לתפילה וקריאת התורה.
א. האם באופן בסיסי אנו תופסים שעברנו ל"הברה ספרדית", מאחר שאין כאן חומרא וקולא, אלא שאלה מי צודק, ובזה הרב מכריע כמהרשד"ם (שלא כדברי פאת השולחן שהרב ציין, שחולק עליו), או שעברנו ל"הברה ישראלית", שהיא צורת הדיבור המקובלת, ויש לזה משמעות עצמית?
ב. אם עברנו להברה ספרדית, הרי שעלינו להתאמץ להקפיד על דקויות שנוהגות בהברה ספרדית וניטשטשו בינינו. ואף אם לנו קשה לשנות – לכאורה, יש להרגיל את ילדינו מגיל צעיר להקפיד על כך.
ג. בנוסף, וודאי יש קושי בהחלפת המסורת ממסורת אבותינו למסורת של עדה אחרת, גם אם איננה אסורה, ואיננו נוהגים כך בשאלות הלכתיות אחרות. שוב – גם אם הדבר נעשה וקשה לשנות, שמא יש לשאוף לכך?
ד. אם עברנו ל"הברה ישראלית" (מה שנראה סביר), לכאורה מעמדה נובע מדברי האגרות משה (או"ח ג, ה) "הוא מטעם שאם יש קהל גדול שקורין אותן האותיות והתיבות בנקודות שבלשה"ק בהברה קבועה נחשב זה ג"כ לה"ק אף שהוא שינוי מהברה שהן דברו ושניתנה התורה". אך גם הוא מורה לכתחילה לדבוק במסורת אבות. מעבר ל"אל תיטוש תורת אמך", ברור שיש לדקדק ולקרוא בעברית המדויקת ביותר, ואם נוצר שינוי בימינו שאינו תואם לאף מסורת – לכאורה הוא רחוק יותר מהעברית האמיתית.
ה. זאת, למעט מקרה שיש הכרעה עניינית בכל שאלה, בין המסורות השונות, על סמך טיעונים וראיות, וכך עושים "אופטימיזציה" למסורות בעניין… נדמה לי שזה לא המצב…
ו. טיעון שתומך ב"הברה ישראלית" עולה מדברי הפסקי עוזיאל (א): " ממאמר רבי יוחנן כל הקורא בלא נעימה ושונה בלא זמרה עליו הכתוב אומר: וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים וגו'… ואין ספק שנעימות הלשון הוא בבטוי כל אות ואות ממנו במוצאו ומבטאו והברת התנועות בדקדוקם הנכון" – אבל לכאורה הנעימות תלויה גם בהרגשת השומעים. אבל נראה סביר שזה טיעון חלש ביחס לדיוק הקריאה ודבקות במסורת הקרובה לאמיתית ככל הניתן.
ז. אתן נפק"מ שלא קשורה בשינוי הברה גמור אלא דקות שקל לווסת אותה – הצירי: בהברה ספרדית לא משמיעים יו"ד, באשכנזית כן, ובישראלית – בצירי מלא לרוב משמיעים את היו"ד ובחסר (תמיד?) לא. אם קיבלנו את ההברה הספרדית, עלינו להקפיד לא להשמיע יו"ד אף פעם. אם התרחקנו ממסורת האשכנזים וטעות זאת, עלינו להשתדל לומר תמיד יו"ד. ואם זו "הברה ישראלית" – לומר איך שמקובל. [נדמה לי שהשמעת יו"ד תמיד תצרום לאוזן ישראלית והשמטתה בקושי תורגש, גם במקום שמקובל להשמיע, כמו 'ביצים']
אשמח לדברי הרב בסוגיה, וגם להתייחסות לנפק"מ המעשית. תודה!
תשובה:
שאלת חכם – חצי תשובה. הבאת את רוב הצדדים בשאלה זו. אנסה לבאר מעט בע"ה.
ראשית יש להזכיר שברוב חלקי התפילה עיקר הדין הוא שהם נאמרים בכל לשון (משנה סוטה ז, א. שו"ע סב, ב. קא,ד) ואף על פי שמכמה סיבות אנחנו לא נוהגים כך (מ"ב ס"ב סק"ג ובבה"ל סימן קא שם) ולכן גם למי שלא מבין כל כך טוב עברית ההמלצה היא להתפלל בעברית מתוך סידור שמופיעות בו המילים בעברית יחד עם תרגום שיעמוד מול עיניו של המתפלל, עדיין חשוב לזכור מהו עיקר הדין, ואם כן מסתבר ש"עברית בהגייה ישראלית" תיחשב לכל הפחות כשפה ש"אנשי המדינה מדברים כך" (כהגדרת הביאור הלכה שם).
נוסף על כך, גם בחלקים שנאמרים דווקא בלשון הקודש (כמו ברכת כהנים וקריאת התורה), כתבו הפוסקים שבמקום שבו כולם מעוותים מעט את ההגייה – זו "לשון הקודש" שם (זו לא רק תשובת אג"מ ג, ה שהזכרת. לכאורה כבר קדמו לו שו"ת מהרי"ט אבן העזר טז, וט"ז קכח ס"ק ל).
אמנם עדיין ישנה מעלה בשימוש בהגייה מקורית (כדברי האגרות משה שם, ובוודאי לאור תשובות הרב קוק בשו"ת אורח משפט יז), אך נראה שישנן כמה סיבות טובות מדוע לא כל כך מעוררים על כך:
א) התפילה נקראת "עבודה שבלב" (תענית ב, א), והכוונה מעכבת בקריאת שמע ובתפילת עמידה. כיוון שהגייה מדוקדקת עלולה לפגוע בכונת הלב [לפחות בשלבים הראשונים של ההתרגלות לדיוק], לכן נמנעים מלעסוק בה. וכפי שהבאת, גדולה מכך מצאנו שלמרות ש"מצות קריאת שמע הוא לקרותה עם הטעמים שלה" (לשון רבנו יונה ברכות ח,ב, וכפסק השו"ע סא, כד) הורה הרמ"א שם שמי שהקריאה בטעמים מפריעה לו לכוונה-לא יקרא בטעמים למרות, ואם כל שכן לגבי המעלה שבהגייה מקורית.
ב) מאז ומעולם החינוך לתפילה כראוי הוא משימה גדולה, כבר חז"ל קבעו שתפילה היא אחד מארבעת הדברים שצריכים חיזוק (ברכות לב, ב). בדורנו, המבקש לחוש הזדהות וחיבור משמעותי למעשיו, החינוך לתפילה הוא אתגר משמעותי פי כמה וכמה. משום כך, מעבר לצורת הגייה השונה מצורת הדיבור השגורה בפינו עלול לשוות לתפילה מעמד מעט מנותק, וליצור חלילה ריחוק במקום חיזוק.
חשוב להדגיש שכמובן התפילה היא מעמד עליון וקדוש מאוד, ואין הכוונה חלילה לתת לה צביון רחובי וזול. אך בניגוד ללימוד תורה שנקרא עיסוק בחיי עולם, התפילה נקראת עיסוק בחיי שעה (שבת י, א), ומכאן נלמד שהבקשה לחוש חיבור חזק לתפילה היא דווקא מתאימה לרוח המצווה כי היא צריכה להיות מחוברת ונוגעת במדרגת האדם באשר הוא שם (יעוין ברש"י שם).
ג) שאלות אלו של שמירה על מנהגי העדות המקוריים, שוכנות בצומת של התלבטות בין הערך של שמירה על מנהג אבות לבין המאמץ לקיבוץ הגלויות שבראשו מתנוסס החזון לשוב לעבודת ה' יחד שבטי ישראל. בשאלות כאלה, התלויות במתח שבין שני ערכים רוחניים, פעמים רבות ההכרעה בפועל תהיה באופן של "המוציא מחבירו עליו הראיה" וכל עוד אין לנו הכרעה ברורה להעדיף צד אחד – לא נשנה מהמציאות הנהוגה בפועל.
לכן גם אם כשהיינו דנים מלכתחילה ההכרעה היתה גם סיבה לשמר את ההגיות המקוריות, אך אחרי שהזליגה להגייה ישראלית כבר קרתה בפועל לא נכון "להילחם" בה כיוון שהיא מקילה על כל בני העדות לחוש בנוח באותה צורת תפילה (אמירה דומה אומרים בשם הרב צבי יהודה הכהן קוק, עי' בחוברת "גדול שמושה" עמ' עג).
בשו"ת אורח משפט (סימן יז) כתב מרן הרב קוק, ששינוי במבטא כ"קרא ולא דקדק באותיותיה", שלהלכה יצא בדיעבד, אך לכתחילה ודאי שיש להקפיד על כך, כפי שיש להקפיד לכתחילה על דקדוק באותיותיה. ע"ש מה שמאריך לפלפל בעניין הדקדוק ומחלוקת הרמב"ם והראב"ד בעניין. ולכן, לדעתו אין לשנות ממבטא למבט, משום שלכתחילה ודאי שצריך לדקדק באותיותיה.
(ע"ש שמשבח מאוד את המבטא התימני, שהוא המדויק מכולם).
וע"ש בתשובה הבאה, במחלוקתו עם הרב עוזיאל, שלדעת הר עוזיאל אין בשינוי מבטא משום "ואל תטוש תורת אמך", שלדעתו שינוי מנהג נאסר רק בדבר ששייך בו איסור, ומסתמך בין בשאר על המהרשד"ם, שציינת אליו.
אך לדעת הרב זצ"ל, בדבר שיש צד מחלוקת, כגון שינוי בפני רבים ממנהגם, במקום שעומדים על המנהג המקובל להם מאבותיהם, אין בכך חילוק בין מנהגים לאיסורים, ושייך בכך "אל תטוש תורת אמך".
אמנם, מכל דברי הרב שם בתשובה ניתן להבין, שבמקומותינו, שהמנהג הרווח כבר מספר דורות שלא להתפלל במבטא האשכנזי, שבכך מודה שאין חשש של שינוי מנהג, מכיוון שכל בני המקום נוהגים כך, ולא מתפללים במבטא אשכנזי. ואולי אדרבה, יש חשש לאידך גיסא, שיגרום למחלוקת אם יחידים יתחילו לשנות. שהרי עיקר הבעיה לשיטתו הוא מחשש שיגרום למחלוקת אם ישנה ממנהג המקום, ובמקומותינו דווקא יש חשש גדול יותר אם יתחילו יחידים לשוב להגייה האשכנזית המקורית.
ועיין בשו"ת היכל יצחק (סימן ג) לרב הרצוג זצל, שדן בכך, ומתייחס לתשובת הרב זצ"ל. ודעתו נוטה יותר שאין כאן חשש של אי דקדוק באותיותיה, בין השאר משום שגם במבטא האשכנזי ישנם דברים שאינם מדוקדקים.
מאידך, בשו"ת יביע אומר (ו יא) מביא מעשה שהגאון רבי נתן אדלר, רבו של החת"ס, שלמד את המבטא הספרדי, משום שסבר שהוא הנכון יותר. למסקנתו יכולים האשכנזים שהתרגלו להברה ספרדית להמשיך במנהגם ללא חשש.
מנגד בשו"ת מנחת יצחק ג סימו ט החמיר בזה מאוד. ועיין שם ביביע אומר, שהשמועה בשם החזון איש שאפילו בדיעבד לא יצא אינה מהימנה.
ולעניין מעשה: כיוון שמסתבר שבכל מקרה יוצא ידי חובה, וכפי שביארנו לעיל, נראה שיש גם צד של עדיפות להתפלל בהברה ספרדית (וכל אחד יעשה כמנהגו), כיוון שזוהי השפה העברית המדוברת כיום, ונראה שטוב לפנות אל ה', בשפה העברית שבה אתה מדבר עם בני אדם. דבר שלא זכינו לו אלפי שנים.
ולכן, אמנם, מי שמתפלל בהברה אשכנזית, לא נאמר לו שצריך לשנות, אבל נראה שהתפילה בעברית, בהברה ספרדית, שאותה גם מדברים, היא מעלה גדולה ויש בה סימני גאולה (ונראה שיכול להמשיך עם ההברה של האות י', כמנהג המקובל, כלומר להשמיע אותה, כי ממילא בהברה אשכנזית משמיעים זאת בגלל הצירה, ויש צדדים לכאן ולכאן).
