01
מחיית עמלק בהר הזיתים
השנה, זכינו בשבת זכור לקיים את מצוות מחיית עמלק הלכה למעשה.
בשישי-שבת פרשת תצוה-זכור התכנסנו עם אורחי קרן אביה במלון שבע הקשתות בהר הזיתים. כידוע, בימי שישי של חודש הראמ-דם העומס סביב הר הבית מגיע לשיאים. אבל בזכות המאמץ המיוחד שהשקיעה משטרת ישראל לפתיחת הצירים, במיוחד עבורנו, האורחים הגיעו למלון בקלות יחסית.
בשבת בבוקר ההיסטוריה דפקה על דלתנו.
השכמנו טרם תפילת שחרית, לשיעורו של הרב אברהם זרביב, ולפתע נשמעה אזעקה מעל פסגת הר הזיתים. במרחב המוגן שאליו התכנסנו, התעצמה ההתרגשות לקראת מחיית עמלק.
בין התראה ואזעקה חיפשתי בסביבות המלון עובד גוי, כדי שיספר לי מה קורה באיראן. הערבי נכנס לכל הרשתות הערביות, כולל אל ג׳זירה, אך לא מצא שם כל התייחסות לתקיפת מטוסינו על המתחם בו שהה המינאי, שם רשעים ירקב. לאחר מכן, בלית ברירה, נכנס הערבי לאתרים ישראלים ואז חשכו עיניו…
יצאתי אל הציבור והודעתי בבית הכנסת, לפני קריאת זכור, שחיל האוויר שלנו, בהנחיית ראש הממשלה ושרי הקבינט, יצא לפנות בוקר, בשליחות עם ישראל, למחות את עמלק ואת זיכרו.
הוספתי בהתרגשות, שחיל האוויר הצליח לחסל את זרעו של המן וממשיך דרכו, מנהיג פרס ומדי – ופתר את עולמנו מהצורר המינאי, ימ״ש.
המבצע המורכב הזה הוא גילוי שכינה, עדות לתעוזה ולעוצמה של צה״ל, צבא ה׳, באוויר בים וביבשה.
היום הגדול הזה, בו נפל הפור, עוד ייזכר בהיסטוריה כאחד האירועים הגדולים בתולדות תקומת ישראל.
02
שבת של חוסן והתעלות
התוכנית של השבת בהר הזיתים הייתה מלאת שמחה של ערב פורים וחודש אדר, גדושה, מגוונת, מרגשת, מחזקת ומרתקת.
ביום שישי נהנינו מהופעה משעשעת ואקטואלית של האיש השנון, איש ימיני, יוני שרון, המכונה אבו טבלה. בהמשך שמענו שיחות מרתקות של הרב סא״ל הראל קצין, של הדיין הרב אברהם זרביב, של לוחם גיבור, פצוע קשה בראשו בחרבות ברזל, רס״ל הראל טנג׳י. הראל, נס מהלך, משקיע את כל כוחותיו בתהליך השיקום הארוך שהוא עובר. התאוששותו היא מופת לגבורה יהודית מופלאה.
אלון שניר, אחיו התאום של גיבור ישראל, סרן לירון שניר הי״ד, סיפר על חייו וגבורתו של אחיו הצדיק – לוחם מבריק, מנהיג משכמו ומעלה, איש אמונה וחסד.
נפגשנו עם יוחאי בדלוב, הלוחם הגיבור, שנפצע קשה מאוד בעזה והגיע למלון באמבולנס היישר ממחלקת השיקום בתל השומר.
אלי הירשהורן סיפר על אחיו, המחנך המופלא ולוחם המילואים האופטימי, רן הירשהורן ז״ל. רן הירשהורן מסר נפשו באומץ, בשמחה ובאמונה מופלאה, תוך שירות במאות ימי מילואים, של קרבות ומבצעים רוויי גבורה. באיבם התמוטט, ליבו נדם, והוא לא קם. לכבודו של רן הוקדשה השבת כולה.
בעוג השבת לא חשנו כיצד הזמן עובר בנעימים, וכך גלשנו עם השיחות והשירים אל תוך השעות הקטנות של הלילה.
בבוקר, בין האזעקות, קראנו את פרשת זכור מול הר הבית. כשהגענו למצוות מחיית עמלק, ההתרגשות הגיעה לשיאה.
הראל טנג׳י הגיבור, עלה לתורה וברך את טייסי חיל האוויר הישראלי, שמשלימים עכשיו את מלאכת השמדת אויבינו במלחמה הצודקת לסילוק הרוע בעולמנו ולהשבת הביטחון לעם ישראל. הראל הדגיש כי חייבים לנצח ולהשלים את מטרות המלחמה בה הוא נפצע קשה מאד ובעבורה הוא וחבריו היו מוכנים להקריב את נפשם.
הרב אברהם זרביב סיפר כיצד תרם, במאמצים רבים, בהתמדה, ובהליכה נגד הזרם, לשינוי הטקטיקה להשמדת קיני המחבלים בעזה. הוא סיפר כיצד פעל להריסת קיני האויב בדחפורו, והקרסת בתי האויב על פתחי המנהרות. השיטה שלו החליפה את הקונספציה הישנה, שהייתה נהוגה בעבר. בשיטה הישנה הוכנסו הלוחמים לבתים, שרובם היו ממולכדים, תוך סיכון חייהם. בפגישה עם אלוף הפיקוד והרמטכ״ל זכה הרב זרביב לחיבוק אבהי. הרמטכ״ל חייך אליו ואמר לו בקריצה: ׳אתה עושה לי צרות. בפוסטים שלך אל תגיד שאתה הורס בתים… תדגיש שאתה הורס תשתיות טרור׳…
השיטה של הרב זרביב אומצה על ידי רוב יחידות הצבא והיא תורמת להגדלת ההרתעה ולהצלת חייהם של מאות לוחמים. זהו מהפך בתפיסה הצבאית, שבא מתוך תורה ואמונה גדולה ומתוך מסירות הנפש של הרב המזרבב.
03
זה לא כל כך נעים לראות כותל סגור
אחרי פורים, באה שבת פרשת פרה, שמזכירה לנו להיטהר לקראת הגאולה ולקראת חג הפסח.
בשבת בבוקר התעוררתי כבכל שבת עם קרן אור ראשונה. עוד לא הספקתי להתארגן וכבר נשמע קול אזעקה. ניסיתי לרסן את הדחף לצעוד כהרגלי אל הכותל. מצד אחד סברתי שגם אם הכותל סגור אוכל להשתחל אליו כפי שהצלחתי בימי הקורונה. מצד שני ידעתי שהמראות של הכותל הריק, יכניסו אותי לעצבות שתעיב על שמחת השבת.
שער יפו היה סגור. רק כ-50 איש הורשו להיכנס דרך מנהרות הכותל למניין שהתקיים באולם המקומר תחת קשת וילסון. המניינים הרזים חייבו איחוד לבבות וחיברו נוסחים של אשכנזים וספרדים.
רחבת הכותל הייתה ברה כחמה, איומה כנדגלות, ריקה ומבריקה.
אפילו מניין ותיקין, שמושך אליו בדרך כלל למעלה ממאה מתפללים, התקיים בתוך המנהרה והיה מצומצם מאד.
התנחמתי במחשבה המעודדת, שסיבת הסגירה היא המלחמה למחיית עמלק. הניצחונות והניסים שאנו רואים ב״ה יום יום, הם בזכות התפילות ובזכות הגבורה של כל לוחמינו, באוויר בים וביבשה. האומץ לצאת למלחמת חורמה, ב-7 חזיתות, היא החלטה מלאת גבורה של ממשלתנו האהובה, ושל העומד בראשה, שמביאים ניצחון אחר ניצחון מול הגרועים שבאויבנו. בתשועתם, שתעמוד לנו לדור ודור, אנו זוכים, ב״ה, לקיים בחודש אדר את מצוות מחיית עמלק בפועל, ולא רק בעזרת רעשנים ורקיעת רגליים.
04
אם השמאל ואיימינה…
״הייתי בטוחה שאני חלק מהמחנה הנאור, וצחקתי בציניות על בעלי, איש הליכוד, שאני ׳ישנה עם האויב׳… היום אני מבינה שחייתי בשקר מוחלט״.
עדות ווידוי אישי מההתפכחות של רונית כהן -
״שמי רונית כהן, גדלתי באור יהודה עם עוד שמונה אחים, להורים יוצאי עיראק. זכיתי לגדול במשפחה מופלאה ואוהבת, אבל כזו שלא בהכרח חולקת את אותה ראיית עולם פוליטית.
לא הייתי מעורבת פוליטית באופן פעיל, אבל כמו כל אזרח החזקתי בעמדות – ולאורך המון שנים, העמדות שלי היו של השמאל. שמאל של תנועת העבודה.
אחי הבכור ז״ל היה מעורב פוליטית. במשך שנים רבות הוא שימש כעוזר פרלמנטרי של השר פואד בן אליעזר, והיה מקורב לשמעון פרס ז״ל. דרך דעותיו של אחי ספגנו את האמונה שהשמאל חפץ בשלום עם אויבינו, שהשמאל הם ״אוהבי אדם״ ובוודאי שהם יותר דמוקרטים. העובדה שאני יוצאת עדות המזרח מעולם לא היוותה מבחינתי בעיה בהקשר הזה. עמדנו כולנו כנגד ה״צ׳חצ׳חים״ ההם, והיה לנו נוח ונעים להיות חלק ממה שנתפס כמחנה הנאור והתרבותי״.
״לישון עם האויב״… - בעלי הוא דור 20 בארץ, ולאורך כל השנים היה ליכודניק. אביו שירת באצ״ל, והיה אך טבעי שימשיך את דרכו של אביו. פערי הדעות גרמו להמון מחלוקות בינינו. בעלי אמר לי שוב ושוב: ״יש לי חנוכייה בלב״ (כוונתו הייתה לסמל של תנועת בית״ר), ולי זה תמיד הפריע.
התפלאתי כיצד יכול להיות שבעלי, אדם כל כך חכם ונבון, רואה את עצמו כחלק מהמחנה הלא-אינטליגנטי הזה? מדי פעם הייתי אומרת לו בצחוק שאני ״ישנה עם האויב״. היום, במבט לאחור, אני פשוט לא מבינה איך העליתי על דעתי מושגים כאלה. בשנתיים האחרונות המשפחה שלי, שהייתה כולה נטועה בשמאל, מגלה התעוררות מסוימת ואני חשה אצלם תזוזות ברורות אל עבר הימין והמסורת.
אחות אחת עוברת את התהליך הבריא יחד איתי, ושניים מהאחים שלנו כבר הודיעו שבבחירות הבאות יצביעו ימין.
מנגד, יש לי שני אחים שלצערי עדיין תומכים חזק ביאיר גולן. אני מסתכלת עליהם וכבר לא מצליחה להבין: איך אחרי ה-7 באוקטובר אנשים יכולים להמשיך לתמוך בעמדות ההזויות הללו? איך זה שהם לא מתפכחים?
מה שראיתי בערוץ 14 - את השינוי האמיתי עברתי דווקא בתקופת ההפגנות שהתחוללו כאן עוד לפני המלחמה. בסלון הבית שלי, ערוץ 12 היה פתוח באופן תמידי. אחד משלושת הבנים שלי תמיד תמך בנתניהו. הוא היה יושב בסלון, צופה בערוץ 14 ומתעצבן ממה שהיה שומע על המזימות החשוכות של ארגוני המחאה. אני הייתי מתרגזת בתגובה: ״תכבה את זה! מה זה נותן לך להתעצבן?״. אבל לאט לאט, מצאתי את עצמי צופה יחד איתו. התחלתי לקלוט שאני באמת לא מבינה איפה אני חיה. הבנתי שחסר לי המון מידע. הם הציגו שם עובדות מצולמות שאי אפשר היה להכחיש, ובהדרגה נפל לי האסימון שאני חיה בשקר גמור. הבנתי שיש אנשי שמאל שמדברים שלום אך לא רוצים שלום. יש פה אנשים שרואים מציאות אחרת, ואני פשוט עצמתי עיניים מרצון ולא רציתי להסתכל! ראיתי איך חלקים בשמאל הקיצוני פועלים ממש נגד המדינה. הם אולי חושבים שהם באים להציל אותה, אבל בפועל? לקרוא לישראלים להוציא את הכסף לחו״ל? לנסות להקריס את הכלכלה? לאיים בשביתת רופאים בגלל מחלוקת פוליטית? זה פשוט לא הגיוני לתמוך בזה. הפסקתי להאמין באנשים שהלכתי אחריהם כל כך הרבה שנים.
7 באוקטובר והאמת המרה - התחלתי ללמוד יותר לעומק על הסכמי אוסלו ועל ההתנתקות. בזמנו, כשגירשו את המתיישבים, אמנם ירדו לי מהעינים דמעות של עצב, אבל מצד שני שמחתי בתוכי – חשבתי שסוף סוף יהיה לנו שקט. היה לי ברור שבעזה רוצים שלום בדיוק כמונו. מי לא רוצה שלום? אבל ב-7 באוקטובר קיבלתי את התשובה. הבנתי שהם לא כמונו. הם רוצים בהשמדתנו ולא בשלום. היום, כשהבן שלי מזכיר לי שהיה בינינו ויכוח אחרי ״מכתב הטייסים״ (בו הגנתי בטבעיות על הסרבנים), אני פשוט לא זוכרת את זה. העמדה הזו נראית לי היום כ״כ מופרכת ולא הגיונית, אז המוח שלי פשוט הדחיק את זה. קשה לי להאמין שהייתי שם.
מה לנו ולחרדים? - מעולם לא הייתי קרובה לדת. אבל אצל אימי ראיתי על הקיר תמונה גדולה של חכמי בבל. אימי הייתה גאה במורשת העיראקית שלה, בתרבות עשירה של רבנים וחוכמה. סבתי הייתה אישה דתייה. כשהיתה מגיעה אלינו בלילות שבת, הייתה יושבת בפינת האוכל רק כדי לא לראות את הטלוויזיה הדלוקה. ועדיין, היחס שלי לדת ולחרדים הגיע מאותו מקום של השמאל: חשדנות שהגיעה עד כדי שנאה. אבל בשנים האחרונות – גם בעניין הזה העיניים נפקחו. התחלתי לראות את התרומה האדירה שלהם לעם ישראל. הם נמצאים בכל מקום שיש בו צורך שאין מי שימלא אותו. התרגלנו לארגונים כמו ״יד שרה״ ו״זק״א״, ומשום מה זה נראה לנו טבעי שישרתו אותנו במסירות כזו וללא תגמול. ההתפכחות גרמה לי להסתכל מחדש גם על שאלת הגיוס. הבנתי שהחרדים היו תמיד כלי משחק בידי פוליטיקאים, שעכשיו פתאום באים אליהם בטענות. שנים אמרו להם: ״הצטרפו לקואליציה ותקבלו כל מה שתרצו״. אף אחד באמת לא היה מוכן לשלם את המחירים הנדרשים כדי לשלב אותם באופן שיכבד את אורח חייהם ואמונתם. כשצועקים עליהם היום ״משתמטים״, אני מזהה פה בעיקר הזדמנות פוליטית צינית לעשות עליהם קמפיין. הבן שלי, שבעבר היה נטוע עמוק בשמאל והחזיק ביחס שלילי כלפי חרדים, הקים לאחרונה עסק באזור חרדי. אמרתי לו: ״חכה שתכיר אותם מקרוב״. יום אחד הוא חזר ואמר לי: ״כמה את צודקת, אמא. הם אנשים כל כך עדינים ומנומסים. אני לא מכיר ציבור שדומה להם במידות המיוחדות האלה״.
לצאת לאור - הצטרפתי לתנועת ׳נצח ישראל׳, אחרי שראיתי את מייסדה, טייס הקרב במיל. רס״ן ש״י קלך, עומד ומביע את דעותיו, שביסס בלימודי תורה, באומץ ובלי מורא. ש״י קלך, גדל בקיבוץ גינוסר והתחנך ב׳אליטה׳ החילונית ציונית, והיום הוא כבר נמצא במקום אחר לגמרי. לכן היה לי קל להזדהות עם המסלול שהוא עבר. והוא לא היחיד. זה הסיפור שלנו – חייבים להתפכח. להכיר מקרוב ולא ללכת בעיניים עצומות אחרי סוכני תעמולה ברשתות ובאולפנים. יש בנו, בעם הזה, הרבה יותר טוב ממה שמספרים לנו. ככל שיותר אנשי שמאל שהתפכחו ישתפו את הסיפור שלהם, כך יותר ויותר אנשים יעברו את התהליך הבריא בעצמם. זו הסיבה שאני משתפת את הסיפור שלי״.
***
שבת שלום! של ניצחון ישראל על העמלקים בכל החזיתות. רפואה לפצועים. תוספת נחמה למשפחות השכולות. ■
לתגובות בעניין ליווי משפחות ופצועים
כיתבו ישירות למייל שלי –
manager@pisrael.com
