מתברר שדווקא הסוכה הרעועה, ולא הפסגה הרוחנית של יום כיפור – היא היעד האמיתי של הימים הנוראים
כל מי שטיפס בהתלהבות ובנחישות על האוורסט של חודש אלול, והיה בטוח שיום כיפור הוא הטופ שאפשר לשאוף אליו – יופתע לגלות שלא. הנקודה הגבוהה ביותר עדיין לפנינו. כי גם אחרי השיא של "כל נדרי" ו"נעילה" יש שלב נוסף בסולם, וכל התהליך שעברנו בארבעים הימים האחרונים הוא בעצם רק האמצעי להגיע דרכו אל המטרה האמיתית.
סוכות!
כן, החג הזה עם הקרשים החומים, ענפי הסכך הירוקים והסדינים שפעם היו לבנים – דווקא הוא פסגת השאיפות שלנו כיהודים מאמינים. למה?
כי תהליך התיקון וההיטהרות השנתי הוא אמנם הכרחי, אבל היעד הסופי הוא החזרה אל החיים ואל העולם כדי לקדש ולהעלות אותם. לצאת אל הטבע ולבנות בו בית שהשכינה שורה בו. זהו האתגר האמיתי מנקודת מבט יהודית.
והסוכה הקטנה והצנועה שלנו מלמדת כמה כללי זהב, איך לבצע בהצלחה את המשימה המופלאה והמורכבת הזאת. איך לחיות בעולם של חומר מבלי לשקוע בתוכו, איך לנווט נכון בין הגלים הסוערים ואיך לשמור על עצמנו מליפול במכשולים שאורבים לנו בדרך.
1. מחיצות
במפגש עם החיים והעולם חייבים להעמיד 'מחיצות'. הפתיחות היא ערך חשוב, אבל כדי שלא תהפוך לחרב פיפיות ותשטוף אותנו ללא הבחנה בזרם עכור, היא חייבת להיות מוגבלת ומכוונת למינון הנכון. יש הרבה ניצוצות מאירים בעולמו של הקב"ה שחבל שלא נלקט ונצרף לסוכתנו, אבל יש גם דברים רעים ושליליים שמחובתנו להישמר מהם. כמה אנחנו משקיעים כהורים כדי לשמור על ילדינו מדברים שיפגעו בהם פיזית ויזיקו לגופם. האם מושקעת אפילו רבע מהאנרגיה הזו כדי להגן עליהם מדברים שיזיקו להם נפשית או רוחנית? הורים אחראיים לא יתנו לילד עד גיל תשע לחצות כביש לבד – איך זה שהם כן נותנים לו סמארטפון?
חג הסוכות מזמין את האדם להתיישב במקומו ולהקיף את עצמו במחיצות. הסגירה אינה הרמטית – להלכה מספיק "שתיים כהלכתן ושלישית אפילו טפח", כדי לסמן את הגבול בין הפנים לחוץ, ולהחליט מה לברור ולקחת אלינו ומה לדחות ולהותיר רחוק. אין צורך במחיצות מברזל, אבל צריך כאלו שיעמדו ברוח מצויה – שיאפשרו לנו לשמור על עמדה עצמית, ולא להתכופף בפני כל רוח רעה.
2. האושר והעושר
הסוכה נעשית מחומרים פשוטים, טבעיים וזולים – ענפים, קרשים, בד. אין צורך לקחת משכנתא כדי לקיים את המצווה כהלכתה. המסר חד, ברור ורלוונטי מתמיד: מידת האושר והאהבה ששוכנים בבית אינה תלויה במספר החדרים שהוא מכיל, באיבזור המרהיב ובסטייל העדכני ששולטים בו. הם נובעים בעיקר מהתוכן והרוח שאנחנו יוצקים לתוכו. העולם המודרני, השבוי במירוץ למיליון ובטירוף השדרוגים התכופים – הרכב, הסלון, הסלולרי – נקרא לעצור לרגע את השגעון, לנשום את ריח הטבע הפשוט, הטהור והמתוק, ולגלות מחדש את היחס הנכון בין האושר לעושר.
3. לראות את הכוכבים
בין ענפי הסכך אנחנו משאירים חרכים, שמבעדם נוכל לראות את הכוכבים. כי אם לא נהיה קשורים לשמים ומחוברים ליושב במרומים המנחה אותנו – אנחנו עלולים להיות ארציים, יבשים ומנותקים. בשגרת היום-יום הלוחצת והמהירה, אנחנו חייבים למצוא מרחבים שבהם נוכל לקחת פסק זמן חיוני כדי "לנשום אוויר". רגעים שבהם נטעין מצברים ונתמלא מבחינה רוחנית, כדי שלא נאבד את הכיוון בתוך העולם המבלבל שסוחף אותנו. השבת, החגים וזמני התפילה והלימוד היומיים הם חלונות הזדמנות כאלה, שמאפשרים לנו לראות את הכוכבים. מעבר לזה, כל אדם צריך למצוא את נקודות החיבור האישיות שלו.
4. דירת עראי
הסוכה אינה בית של קבע, יצוק מבטון וברזל, ששום רוח בעולם לא תזיז. הסוכה מצטיינת דווקא בקלילות וגמישות, ובדרכה המיוחדת מלמדת אותנו את סוד ה"עראיות" – היכולת המופלאה להיות מסוגלים כל הזמן להשתנות, להתפתח ולהשתכלל, ולא להינעל על צורה אחת ולהתקבע בה לנצח. לא נדיר למצוא אנשים שכמו שהיו בבר המצווה כך הם בגיל עשרים וחמש, וכך גם בגיל שבעים וחמש – מלבד תיקונים קוסמטיים ואופנתיים כאלה ואחרים. הם ישדרגו בלי הרף חפצים ועזרים טכנולוגיים, אבל האישיות עצמה תישאר מודל ישן ולא מעודכן. הסוכה מלמדת אותנו שזִקנה, יותר משהיא עניין של גיל, היא עניין של גישה לחיים – של דינמיות, גמישות ורצון עז להתקדם.
5. יש דברים נסתרים
"צִלתה מרובה מחמתה", מלמדים חז"ל – תזכורת יקרה מפז שמעבר למה שגלוי לעין, שניכר באור החמה, יש עוד מרחבי חיים עצומים הנמצאים בצל, בסתר, מתחת לפני השטח. אם נאמין בקיומם ונחתור לגלותם, יש סיכוי שגם נזכה להיפגש איתם. עיקרון גילוי הנסתר נכון ללימוד תורה – אותה פרשת שבוע חוזרת כל שנה מחדש; האם אנחנו מצליחים לחשוף בה בכל פעם רובד נוסף, דברים שלא ראינו בה עד היום? הוא נכון גם למערכות יחסים עם אנשים – עד כמה אנחנו ממהרים לשפוט על פי הרושם הראשוני והחזות החיצונית? ונכון לא פחות לזוגיות, לחינוך ילדים ולעבודת ה'.
איזו מתנה נפלאה להתחיל שנה חדשה בתוך סוכה. האם נזכה לקלוט את האורות הגדולים שהיא מביאה אלינו? ■
