01
בעודי יושב וכותב את הטור הזה, מתרחשים ברחבי יהודה ושומרון פיגועים רבים מכל המינים והסוגים. מצד אחד אני רוצה לכתוב על כך, מצד שני למה שאהרוס לכם ולי את שמחת השבת וחג הסוכות שאנחנו כל כך אוהבים?
אז נעשה את זה בדרך מעט שונה. בימים אלה אנחנו מציינים בעצב 22 שנים לפרוץ האינתיפאדה השניה. 22 שנים חלפו גם מהציטוט הזה, ציטוט שמייצג נאמנה את טמינת הראש של השמאל עמוק באדמה – בימים ההם וכמובן גם בזמן הזה: "על אף הרקורד הזה של הערכות מוטעות ברמה הלאומית, ייאמר כאן שהשנה החדשה תהיה שנת ההסכם עם הפלשתינאים. זה בטוח? כן. זה סופי? כן. למה? כי אין לשני הצדדים ברירה אלא להגיע להסדר …שני העמים בשלים להסדר. עוד קווץ' אחד, עוד קצת מאמץ מצד המנהיגים. אין ספק שהגענו לנקודת האל חזור" – העיתונאי יואל מרקוס ז"ל, "הארץ", 29.09.2000, בבוקרו של היום שבמהלכו התלקחה אינתפאדת אל-אקסא.
המנהיגים המוסלמים מצטיינים בהפרת הסכמים (כבר כתבתי על כך) ואסור לחתום איתם על אף הסכם, בטח לא במצב הרופס של מדינת ישראל. אבל לנגד עיניהם של המנהיגים שלנו, שכאמור, ראשם טמון עמוק בחול, ניצב חלום של הסכם עם האויבים: הולך לו שר הביטחון גנץ ומזמין את הרוצח ומכחיש השואה אבו מאזן אליו הביתה. עולה לו כבוד ראש הממשלה לפיד לבימת עצרת האו"ם ומפרגן ל"פתרון שתי המדינות". לא חולפים מספר ימים ואותו ראש ממשלה, על דעת עצמו בעיקר – מנסח הסכם גבול ימי חדש עם הרוצח המוסלמי נסראללה שממומן על ידי משמרות המהפכה האיראניים שמכריזים על השמדת ישראל השכם והערב.
כל הדיבורים הללו במהלך השנים, וביתר שאת מאז הוקמה הממשלה האחרונה, יחד עם הרפיסות מול הטרור האסלאמי, הובילו אותנו למצב הביטחוני הקשה בו אנו שרויים בחגי תשרי ה'תשפ"ג. רפיסות היא מתכון לאסון במזרח התיכון.
02
למה אתם הכי מתגעגעים בסוכות?
באופן כללי אני אדם של לילה. הלילות הקסומים לי ביותר הם הלילות השקטים בסוכה בהם אני יושב עם כוס קפה חם וספר טוב. אלה זמנים קצרים שאני מתגעגע אליהם במשך שנה שלמה. והנה הם הגיעו.
