אפשר להבין אותן – את הרצון הזה להיות הכי טובות שאפשר, מדורגות במקום הגבוה ביותר, את הרצון להגיע עד לשמיים ולשבור כמה תקרות זכוכית שצריך בשביל זה. הן אפילו מוכנות להיפצע אם צריך, זה בסדר הן חזקות. נו מה זה בשביל להיות לוחמת. ובואו, אין כמו ההילה שיש ללוחמים, תשאלו את יועז הנדל ואת מתן כהנא. כשגדלים מגיעים גם הערכים, אבל זה לא רק ערכים, זה גם המון כבוד! ובצדק אנחנו נותנים להם כבוד – הם עומדים בגבולות, בחזית, חוטפים את החץ ראשונים. למי ניתן כבוד אם לא להם? כולם מעריצים. וזה נשמע טוב ונראה טוב ובמדינה שלנו אין ימים כאלו שלא צריך אותם, כל תקופה היא שיא ובכל דור קמים, אז גם הן קמות. מה יש יותר מלהגן על המדינה שלי? לתת לה ולהחזיר על כל מה שהיא בשבילי. המדינה זה הרי הבית, זה בעצם כל החיים שצברתי בשמונה עשרה שנות, והנה באתי להחזיר.
אולי גידלו אותנו בצורה משונה, אני פחות מכירה בנות שרוצות להיות במטכ״ל, אני יותר מכירה בנות שרוצות להתחתן איתם, אבל זה לא משנה בעצם כי אפשר להבין אותן ואותן, מה שמשותף זה הרצון להיות הכי הרבה ׳למען׳. רק שאני מתחילה לתהות ב׳למען׳. בשביל מי? בשביל מה? בשביל הכבוד או בשביל המדינה?
אם זה למען המדינה ומתוך רצון לתרום לה הכי הרבה שניתן, אפשר לעשות את זה בלי לעמוד על הראש כדי לראות את העולם הפוך. לתרום למדינה לא נקרא להנמיך רף של ביצוע, להוריד את הקיר או להניח ספסל. גוף האישה והיכולות שלו עדיין נשארים אותו הדבר, בניגוד להרבה דברים אחרים בעולם שכן משתנים. והמפקדים של היום למדו לשנות את דעתם כחלק מהקמפיין שנמשך כבר שנים. בכל פעם הנושא עולה לכותרות עם עוד בחורה שבאמת רוצה להיות הכי טובה אבל תשגע את צה״ל כדי שיסתכלו עליה כעל גבר, ובעקבותיה בג״ץ ותקשורת, והופה נשים ב-669. אני מאמינה לקמפיין הזה רק אם אני לוקחת בחשבון את זה שכנראה עומדים מאחוריו גורמים שחשוב להם מאוד לטשטש זהויות מגדריות כאלה ואחרות.
עד כה מאמינה שלא חידשתי כלום, דעתי בעניין ידועה. השאלה שלי היא האם באמת לאמיתה יש עוד ערך במרוץ הזה לקראת ה׳קרבי זה הכי אחותי׳, או שזה נגמר ברגע ש׳בסדר הינה הגעת לסיירת מטכ״ל ועכשיו מה׳. עכשיו כבר אף אחד לא רואה, אף אחד לא שומע, יש שגרה שוחקת, יש אימונים, צריך לאכול חול, וקשה. מאוד קשה. ואני שואלת: הבנות האלה שכל כך נלחמות על הזכות להילחם במקומות הכי מסוכנים ומרכזות בזה את כל כוחן, האם נשאר להן חוץ מהערך של להילחם גם הערך של על מה להילחם? כי בניגוד לערכים הפרוגרסיביים המטורללים שהופכים את גוף האישה לחזק יותר מגוף של גבר שהביאו אתכן עד לכאן, הערכים שחייל בצבא חייב להישען עליהם הם ערכים אחרים לגמרי של מסורת, של זהות, של חיבור לאדמה, לעם ולהיסטוריה. וכמו שאני מבינה, זה מעט נוגד את ההשקפה הפרוגרסיבית שגידלה אתכן והביאה אתכן לכאן. ועוד שאלה: האם יום אחד כשתהיי בסיירת מטכ״ל ויהיה לך כל כך קשה, ולא תוכלי יותר להתראיין בחדשות ולהגיד את דעתך כי זה יהיה מסווג, ולא תוכלי יותר להוכיח כלום לאף אחד כי קיבלת כל מה שרצית והכול בסדר, וכבר לא תוכלי להילחם את המלחמה הפרוגרסיבית הזאת, יישאר לך בכלל כוח להילחם את המלחמה האמיתית, זאת שבשבילה מתגייסים לצה״ל?
