התעניות עניינן אינו בעצם קיומן, אלא כלשון הרמב"ם: "עניינן הוא במה שיכולות לעורר את הלבבות, לפתוח דרכי תשובה, שיהיה זה זיכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה, עד שגרם להם ולנו אותן הצרות. ובזיכרון דברים אלו נשוב להטיב, שנאמר 'והתוודו את עוונם ואת עוון אבותם'".
בתשעה באב במיוחד יש עניין להיות מרוכז במחשבה על החורבן ומשמעותו לעם כולו, הכלל והפרט. יחד עם זאת, עלינו להתבונן גם בישועת ישראל ההולכת ומתגלה בדורנו, שאין לך פתח לתקווה ולנחמה יותר ממנה.
כך הוא באמת סדרם של דברים, שמתחילים את החודש בשבת חזון וממשיכים מיד אחריו בשבת נחמו. כל זה בא ללמדנו שאין ערך באבל כשלעצמו בלי חיזוק האמונה בגאולה הקרבה ובאה.
בשם גדולי החסידות למדנו שזהו פישרה של האמרה הידועה ממסכת שבת: "אלמלי שמרו ישראל שתי שבתות מיד נגאלים". איזו היא שמירת שתי שבתות שמבטיחה את הגאולה? הכוונה לשבת חזון ולשבת נחמו, שאי אפשר להתנחם בלי להכיר במשמעות האבדן, ואין ערך לאבל בלי הציפייה הממשית לגאולה.
הכוזרי בסוף הספר אומר שירושלים לא תיבנה אלא כשישתוקקו בני ישראל אליה בתכלית התשוקה, עד שיחוננו את אבניה, כמאמר הגמרא בסוף מסכת כתובות עפ"י הפסוק: "כי רצו עבדיך את אבניה ועפרה יחוננו".
אין דור כדורנו שעמד במבחן משולב כזה של שואה ותקומה, ועדיין לא תם המבחן כפי שעינינו רואות. המבחן גם היום אינו קל כעדיין ישנם רבים הנדרשים למסור את הנפש למען העם והארץ. בזכותם אנו מבקשים מהקב"ה שישיבנו, שיאר פניו ונושעה.
כך אנו מסיימים גם במגילת איכה בקריאת "השיבנו ה' אליך ונשובה", שכן אין ערך בחורבן ובאבל בלי הסיום הזה.
בגלות ראשונה נאמר: " אנוכי ארד עמך מצרימה ואנוכי אעלך גם עלה", וכך גם בגלות אחרונה . לא בכדי נאמר שבתשעה באב נולד משיח, אלא בשביל להורות שלא מדובר על אבלות לשמה, אלא על אבלות מחנכת לראיה גדולה, לציפייה אמיתית ולאמונה גדולה.
בתהילים אנו לומדים וקוראים: "זכור ה' חרפת עבדיך … אשר חרפו אויביך ה' אשר חרפו עקבות משיחך". מפסוק זה אנו לומדים שיש מושג של עקבתא דמשיחא. ובשם הגר"א מובא הפירוש שעקבות אלו באים קמעא קמעא כאשר אויבי ישראל צוררים את התהליך הזה ומבקשים לחבל בו.
אבל אנו נתחזק בנוסח המובא בפרק פ' בתהילים:
"וכנה אשר נטעה ימינך ועל בן אימצת לך …לא נסוג ממך תחיינו ובשמך נקרא, ה' אלוקים צבא-ות השיבנו האר פניך ונושעה"
