השבוע ננעלו בשעה טובה ומוצלחת אירועי הגאווה שהציפו את המדינה במשך כחודש וחצי. כל הארץ התמלאה מצעדים ודגלים המבשרים בראש חוצות בשלל צבעי הקשת על מגוון אפשרויות בדברים שהצנעה יפה להם. נציין את סיום החגיגות בבירור המונח טיפולי המרה.
המונח טיפולי המרה טומן בחובו מלכודת. ארגוני הלהט"ב מנסים להלך אימים באמצעותו על כל מי שמעז לטעון שאפשר להשפיע על האוריינטציה המינית של האדם. ואכן, חלק מהניסיונות לעשות זאת, שרובם אינם בשימוש עוד, לא הראו את כוחם, אולם אין זה אומר שכל ניסיון להציע תרפיה לאדם שחפץ לנרמל את נטייתו המינית נכנס לקטגוריה זו.
האוריינטציה המינית של האדם, בין שהיא מולדת בין שלאו, שייכת לרבדים העמוקים של האישיות האנושית, שקשים לפיענוח. עם זאת ברור שכמו כל תחום נפשי, גם התחום של המשיכה המינית אינו חסין בפני שינויים, דבר שדווקא ארגוני הלהט"ב אינם פוסקים מלהדגיש כאשר נוח להם: למשל כשגבר מביע את רצונו 'להמיר' את עצמו לאישה. אם אפשר להפוך איש לאישה, מדוע שלא יהיה אפשר להשפיע באמצעות טיפול פסיכותרפי על אנשים בעלי נטייה חד-מינית לפתח גם משיכה למין השני?
ארגוני הלהט"ב מנסים להחביא סתירה פנימית זו בהשקפתם – שאפשר להמיר איש לאישה אך בשום פנים ואופן אי אפשר להשפיע על הנטייה המינית של האדם – ולהפליל כל ניסיון של תרפיה המבקשת להשפיע על האוריינטציה המינית. כל המנסה להציע טיפול בתחום זה מוכתם כעבריין. לאחר שהסתדרות הפסיכולוגים בישראל, שהוציאה בשנת 2011 נייר עמדה שבו היא מתנגדת לטיפולי המרה, השאירה בכל זאת פתח המאפשר טיפול פסיכותרפי לחד-מיניים שחפצים בכך, ארגוני הלהט"ב מפעילים לחץ כבד לאסור טיפולים כאלה מכול וכול.
אף כי עד עצם היום הזה אין מחקרי עומק מקיפים בעניין טיפולים פסיכותרפיים המבקשים להשפיע על האוריינטציה המינית של האדם, אי אפשר להתעלם מכך שרוב אנשי מקצוע סבורים שטיפולים שכאלה אינם יעילים. עם זאת ברור שהגישה העוינת של הממסד הרפואי (פסיכיאטרים, פסיכולוגים וכדומה) אינה נטולת הקשר חברתי. ארגוני הלהט"ב יצרו אווירה אגרסיבית מאוד והם מטילים אימה על כל מי שמעז לעשות מחקר בנושא.
המקרה הידוע ביותר הוא המקרה של הפסיכיאטר האמריקני רוברט שפיצר (1932–2015). בשנות ה-70 של המאה הקודמת היה שפיצר אחת הדמויות הבולטות מאחורי הסרת ההומוסקסואליות מספר מחלות הנפש של האיגוד הפסיכיאטרי האמריקני, ובכך נהיה ליקיר תנועת הלהט"ב. הדברים השתנו מקצה לקצה לאחר שערך בשנת 2001 מחקר – ואף פרסם אותו אחר כך בכתב עת מדעי יוקרתי – ובו טען על סמך כמאתיים עדויות שבמקרים רבים כאשר יש מוטיבציה מצד המטופלים, אפשר לעזור לחד-מיניים לפתח משיכה יציבה גם למין השני.
בעקבות פרסום זה ספג שפיצר התקפות עזות מצד התנועה הלהט"בית עד שכעבור עשר שנים, בהיותו זקן וחולה, פנה לעורך כתב העת וביקש לפרסם את התנצלותו על המאמר. העורך לא נענה, וציין שבקשתו של שפיצר אינה מנומקת דייה. קשה להימנע מהרושם שהכאתו הדרמטית על חטא ובקשת הסליחה והמחילה מקהילות הלהט"ב שליוו את מכתבו של שפיצר לעורך כתב העת באו על רקע לחץ שהופעל עליו.
כיום גם בארץ יהיה קשה למצוא קרן מחקר שתממן מחקר המבקש לבחון אם אפשר להשפיע על הנטייה החד-מינית, וגם האוניברסיטאות והמוסדות האקדמיים לא ירצו לעודד מחקר שכזה. הנושא הוא בבחינת טאבו אף שיש ביקוש לפתרונות (בפרט אצל צעירים דתיים). חוקר שיעז לבחון אם יש מענה, ולו חלקי, לבעיית החד-מיניות, יסכן את הקריירה שלו ואת פרנסתו.
כיום תחום המחקר היחיד המותר בנוגע לקהילת הלהט"ב הוא מחקר שתומך ביציאה מהארון. אף כי יש פסיכולוגים קליניים ואנשי מקצוע אחרים המצביעים על מקרים רבים של פסיכותרפיות שעזרו לבעלי הנטייה החד-מינית להקים משפחה רגילה, אנשי מקצוע אלה נאלצים להסתיר את עמדתם זו מחשש פן יבולע להם. כמו סתימת הפיות התקשורתית גם סתימת הפיות המחקרית והטיפולית חייבת להיפסק.
