01
כידוע, בתקופת ההמתנה שלפני מלחמת ששת הימים הייתה בארץ בהלה גדולה. היו בחורי ישיבה מחו"ל שבאו לארץ לשנה-שנתיים וכדומה, פטורי גיוס, שחזרו לחו"ל בימים ההם, בדרך כלל לבקשת הוריהם, עד יעבור זעם. סיפרה לי אשת ראש ישיבה גדול בארה"ב, שאחד מאלה שחזרו לארה"ב בזמן המלחמה היה האדמו"ר מצאנז-קלויזנבורג, הרב יקותיאל יהודה הלברשטאם, בעל שו"ת "דברי יציב", דמות מופת, מייסד קרית צאנז ובית החולים בנתניה, ושכשחזר לארץ כתבו כאן באחד העיתונים: "ברוחים הבאים" בח', עם בקורת על בריחה. אינני יודע אם זה נכון עובדתית, ומלבד זאת ידוע שהיו לו בכל מקרה תוכניות לחזור לארה"ב, כפי שאכן עשה מאוחר יותר. וכן יש לזכור שמדובר בניצול שואה שאיבד בה את אשתו, 11 ילדיו, וכל משפחתו המורחבת, ובארץ היו שהעריכו אז שהמדינה תקרוס אל מול אויביה. פעם אמר לי הגאון ר' שלמה פישר שאנשים נוטים להתבלבל ולדון החלטות עבר ע"פ ידיעות שיש להם היום, והרי למחליט היו רק נתוני אותה השעה. כדוגמא הוא הביא את הביקורת שהייתה לאנשים כלפי אלה מגדולי ישראל שנשארו באירופה ולא עלו לארץ, בטענה שבעקבותיהם נהרגו כה רבים בשואה. שאל ר' שלמה פישר: 'מה היו אומרים אילו הצורר הנאצי היה מצליח להגיע גם לארץ? והרי זה לגמרי לא היה מופרך, כידוע. אני זוכר את הימים האלה מילדותי!'
אמנם בעניין זה סיפרה לי ניצולת שואה ילידת מונקאץ', שהרבי ממונקאץ', בעל "מנחת אלעזר", הזהיר אותם מאד מלעלות לארץ. הוא היה פוסק גדול, כידוע, וממתנגדי הציונות החריפים, והוא אמר שהוא מבטיח גן עדן למי שלא יעלה. היא ציינה במרירות שהוא קיים הבטחתו הרבה יותר מהר משחשבו… שאלתי אותה מדוע אביה, חסיד מונקאץ', ברח עם משפחתו, למרות דעת הרבי, ומדוע חשב שבארץ יהיה בטוח יותר. היא השיבה שכשהוא שמע את נאומי היטלר ימ"ש, ששודרו ברדיו, הוא אמר "אין אנחנו והוא יכולים לדור בכפיפה אחת", והסיק בחשבון פשוט שצריך להתרחק פיזית מגרמניה ומכל מדינה הקרובה למקום סכנה, כמה שיותר קילומטרים, וזה גרם לו לעזוב את אירופה.
02
סיפרתי כאן על בחור ישיבה ששאל את הגרש"ז אויערבך בתקופת ההמתנה של "ששת הימים", אם הוא צריך לציית להוריו בחו"ל, הדואגים מאד ורוצים שיחזור עד שתעבור המלחמה, והשיב לו הגרש"ז שיחזור, לא מצד האמת אלא מצד כיבוד הורים, כדי שיוכלו לישון בלילה. ומאידך, הרב ברוך שמעון שניאורסון, ראש ישיבת טשעבין, מגדולי תלמידי ר' מאיר שפירא מלובלין וניצול שואה, סירב להשיב לבחורי חו"ל מישיבתו בעניין זה, ולא רצה לקחת את האחריות על עצמו. רק אחרי שהרבי מלובביץ' השיב לחסידיו שאין כל סיבה לדאגה, ושיישארו בארץ ויראו בה נסים, כידוע, גזר ראש הישיבה את הידיעה הזאת מהעיתון, תלה אותה על לוח המודעות בישיבתו, והבחורים הבינו ממנה את תשובתו.
ומה נגיד אנו בימינו אלה? מי היה מאמין שיבוא יום ומדינת ישראל תאלץ לארגן בריחה גדולה מכל חבל הארץ הצפוני למשך זמן כה ארוך (למרות החילוק שהבריחה היא בתוך הארץ)? נקודה למחשבה…
03
ועוד נקודה למחשבה בענייני דיומא: במחנה עקורים בגרמניה, אחרי השואה, ביקר הגנרל אייזנהאואר, שהיה אז המפקד העליון שם של הצבא האמריקאי. היהודים לגווניהם ומפלגותיהם היו צריכים לבחור נציג מוסכם לקבל את פניו. משלא הצליחו לבחור, ביקשו מהרבי מצאנז-קלויזנבורג לקבל פניו, אבל אמרו לו שלא יגיד דרשה ושלא ידבר על מה שהם עברו בשואה, אלא על השחרור והתקומה. הוא לא שעה לבקשות הללו, והוא דיבר על השואה, והוסיף: 'ארה"ב אשמה לא פחות מהגרמנים, על כך שיכולתם להציל הרבה יותר. יכולתם להפציץ את מסילות הרכבת, את משרפות אושוויץ, יכולתם להציל מיליון יהודי הונגריה'. אחרי נאומו ניגש אליו אייזנהאואר הנרגש ואמר לו שיבקש מה שהוא רוצה ויינתן לו. [הוא לא ביקש הרבה, הוא הסביר שבעוד 4 ימים יש לנו חג סוכות, ואין לו 4 המינים. ואכן נשלחו אליו 4 המינים]. לפעמים דווקא אמירת האמת, גם הבוטה, מתקבלת יותר. ואני מהרהר: האם יש היום, ואולי דווקא לא מאנשי הממשלה, מי שיוכל לעמוד ולהגיד לנשיא ארה"ב דברים בוטים על ההפרעה שלה למהלכי הצלת היהודים, על שתיקתה לנוכח בית המשפט בהאג, לא פחות מאשר אנחנו יודעים להודות לה על הסיוע?
אגב, הרבי מקלויזנבורג התריע הרבה לפני טבח שמחת תורה, והזהיר מאכזריות המחבלים הערבים, לבל נטעה בהם: ' ומי שיביט יראה הכול רשום בתורה שכך יהיה בפסוק "והיה כי תמצאנה אותו רעות רבות וצרות וענתה השירה הזאת לפניו לעד כי לא תשכח מפי זרעו". וכגואל הדם של אשתי ו-11 ילדי לא אחדל להתריע על כך כי הערבים ימ"ש גרועים מהנאצים…'
ובימים ההם בזמן הזה: שמעתי מת"ח אחד שכל התוכניות שהיו לנו בזמן מלחמת ששת הימים, הקב"ה עשה ההיפך מהן, הפתיע אותנו, והצילנו מידם. אף אחד לא רצה מלחמה, וזו נכפתה עלינו, אף אחד לא חשב על מלחמה עם ירדן, אף אחד לא רצה לכבוש את יהודה ושומרון, צה"ל לא תכנן לכבוש את ירושלים, וגם אחרי שכל סביבות העיר נכבשו, ממשלת ישראל לא ביקשה לשחרר את הר הבית ואת העיר העתיקה בכלל, אולי להיפך. נגררנו לישועה, ואולי גם היום נופתע. כבר רואים תהליכים עמוקים שאף אחד לא היה יכול לתכנן. זכור נזכור: "היד ה' תקצר??" ■
meirdorfman@gmail.com
