השבוע עלינו לציונו הקדוש של מורנו ורבנו הראשון לציון הרב מרדכי אליהו זצ’’ל.
בדרך למניין של גבי שיינין בכותל אני נזכר בהרבה אירועים מרגשים שבהם הודיתי לה’ על הזכות להיות בן בית אצל הרב מרדכי אליהו, ללמוד ממנו ולשמשו. זכינו שהרב השתתף בשמחות שלנו ואף היה סנדק לבננו הנימול, ולהבדיל הרב חיזק אותנו מאוד לאחר מותו של אביה ז’’ל, בננו הבכור.
בכל פעם שנפגשנו מאז האסון הנורא, עודד אותנו הרב, באמירה אישית קרובה וחמה, ספק בציווי ספק בתפילה: ‘’אתם רק בשמחה, תמיד תהיו רק בשמחה”. גדול שימושה יותר מלימודה…
אספר רק סיפור קטן שאומר המון. ומעשה שהיה כך היה: ליישוב ביש’’ע חדר מחבל. הוא פסע במהירות במשעול המוליך לעבר גן השעשועים במרכז היישוב שבו שיחקו באותה עת ילדים תמימים ושמחים. אחד התושבים, אמיץ ונחוש, הבחין בדמות החשודה המתקרבת לעברו וללא היסוס שלף אקדח וירה במסתנן שאיים עליו. שעות ספורות לאחר מכן מת המחבל מפצעיו.
כהרגלי נכנסתי לרב מרדכי אליהו ותיארתי לו את המקרה. הרב שיבח את תושייתו של היורה האמיץ שהגן על עצמו והציל נפשות ללא ספק. הרב הכיר את היהודי ושלח לו חיזוק ותפילה. סיפרתי לרב שהמשטרה החרימה את הנשק של היורה המתגונן, הצרה את צעדיו ומאיימת להגיש נגדו תלונה בעוון שימוש ‘לא ראוי’ בנשק. הצעתי לרב שיכתוב מכתב המלצה למשטרה על האזרח הגיבור, שראוי לקבל פרס ולא עונש. הרב לא היסס. שלף עט וכתב מכתב מנומק, חם ומשכנע.
העברתי המכתב לתעודתו. עברו ימים רבים, ומענה לא הגיע. המשטרה המשיכה בדרכה.
נכנסתי לרב והצעתי שיכתוב בשנית. הרב חייך את חיוכו הרחב והממיס חששות ואמר לי בחום ובהחלטיות: ‘’סבלנות, ישראל, הכול יבוא בע’’ה על מקומו בשלום’’.
הורגלתי כבר מזמן שכשהרב גוזר הקב’’ה מקיים, ואכן לא עבר זמן רב, הנשק הוחזר לבעליו והתיק נסגר.
הרב היה תמיד מאוד מעשי, מאוד לבבי. תמיד ניכרה בו הענווה הגדולה שמכסה על עמקות וגדולה עצומה בתורה, בהלכה ובקבלה. ראיתי בביתו מופתים שאילולא ראיתי בעיניי לא הייתי מאמין. בחוכמתו הרבה השתדל הרב תמיד למצוא הקלות בהלכה במקרים של דוחק והשתמש בגדלותו בתורה לסייע ולא להכביד.
הוא הקפיד לעצמו על קלה כבחמורה. לדוגמה, הוא נהג שלא לאכול מחוץ לביתו. כשנאלץ להשתתף בכנס בבית מלון הייתה הרבנית תבדל’’א ולרפואה שלמה באה ובידה מחבת וסיר מהבית, ומבשלת לו בעצמה במטבח המלון.
בשבת ובחג הרב היה לובש בגדים לבנים וצחורים מכף רגל ועד ראש, והיה דומה עליי כמלאך ה’ צבקות.
כשהזדקקנו לטיפולי פוריות קשים ומסוכנים עד כדי כך שהרופאים עצמם היססו וחששו פניתי לרב, כששאלתי את הרב אם מותר להסתכן לצורך זה, הוא אמר לי שכל ילד וילדה הם מצות עשה מן התורה, וייעץ לנו עם הרב מנחם בורשטיין ממכון פועה להמשיך ולא לחשוש. ואכן, כל עצותיו היו לברכה ולהצלחה בלתי רגילה. הרופאים עמדו פעורי פה. לא היה לזה הסבר מדעי, כמובן.
הרב ליווה את משפחתנו הענפה בגוש קטיף כפי שליווה בדאגה את כל תושבי הגוש. הוא הגיע לגוש לעודד, להתפלל ולחזק. הוא לא חסך מאמצים לבוא בגלימה הכבדה והחמה בקיץ המדברי הלוהט ולחבק כל תושב וכל חקלאי כאילו היה בנו האהוב.
מלווים בגעגועים עזים אנו ממשיכים בדרכו כאילו הוא מדריך אותנו גם עכשיו.
מי ייתן לנו כיום מנהיגים כאלה?
שבת שלום.
