שלום הרב, אני יודע שֶמַה שאני עומד להגיד עכשיו לא פופולארי, אבל עם יד על הלב – כל הרעש והצלצולים שעושים מחודש אלול והימים הנוראים, לא מדברים אלי…
זה לא שאני אדיש או מזלזל, חלילה. העניין הוא שחודש התשובה פחות רלוונטי בשבילי.
למה?
כי אני פשוט… בסדר. אני עושה מה שצריך. לומד, מתפלל. מכבד את ההורים. עוזר לאנשים. שומר על ההלכה.
אוקיי, ברור שלא הכול פרפקט אצלי. אבל מה לעשות, אין אדם מושלם. כולם נופלים לפעמים באיזו תפילה בלי כוונה או לשון הרע קטן. העיקר שמשתדלים ומנסים להתקדם, לא?
אנשים שמחללים שבת ואוכלים טריפות, וואלה, הם באמת צריכים חודש כזה כמו אוויר לנשימה. הם חייבים מהפך דרסטי. אבל מבחינתי, סליחה שאני אומר, לא מרגיש שהמציאו אותו בשבילי…
אמיר
• • •
שלום אמיר.
יודע מה הבעיה הכי גדולה של הדתיים?
שהם נולדו כאלו!
משפחה דתית, שכונה דתית, גן דתי – ואתה מסודר.
בגיל שנתיים אתה מדקלם אוטומט אשר יצר, קוף אחרי הגננת. בגיל חמש אתה שורק קריאת שמע בעל פה, ובגיל שלוש עשרה ויום התפילין כבר יושבות לך טוב טוב על הראש. מה עוד אפשר לבקש?!
אך השאלה הגדולה היא – האם זה באמת מה שהקב"ה רוצה מאיתנו?
כי בוא נודה על האמת: את כל זה, עשינו כמעט מבלי לבחור.
כן, אתה עושה דברים נפלאים, אבל אם להיות ישר, יש מקום להתלבטות כמה מהקרדיט עליהם מגיע לך, וכמה מגיע לגננת שולה, לאמא ואבא ולמורים בבית הספר שעשו טוב את העבודה שלהם.
וכל הנ"ל הוא רק הקדמה לשאלה האמיתית:
האם ייתכן שאנחנו, הדתיים, רק 'מגרדים את הקליפה' ולא חודרים אל האוצר שנמצא מאחוריה?
כי הקיום הטכני של הדברים הוא אומנם חשוב, אך רק קצה קרחון למרחבים עצומים שמשתרעים מאחוריו. על כל ס"מ שצף על פני המים יש עוד תשעה מכוסים.
מה מסתתר שם, אתה שואל? עולמות מופלאים של כוונה ושל הבנה, של הכנה לפני ושל חיבור עמוק תוך כדי, של עבודת ה' ושל דבקות בו. של קדושה וחוויה רוחנית של מפגש עם אלוקים, ולא של 'רובוט דתי' שממלא פקודות.
אתה מחפש מהפך לימים הנוראים, אמיר?
זו העצה שלי: נסה פשוט לשנות את קנה המידה.
במקום לבחון את עצמך בשאלה האם אני עושה דברים, שאל את עצמך איך אני עושה אותם.
אני מתפלל? מעולה. האם אפשר כבר לסמן וי? ממש לא. תפילה יכולה להראות כמו טקס מייבש וחד-גוני של דקלום טקסט עתיק שכתוב בסידור, והיא יכולה להיות חוויה עמוקה של מפגש אישי עם ריבונו של מעולם, משהו שייגע בי עמוק בפנים ויחולל בי שינוי פנימי.
אני שומר שבת? נהדר. האם אפשר כבר לסמן וי? ממש לא. שבת יכולה להראות כמו סדרה מייגעת של איסורים – "לא מדליקים, לא מכבים, לא מטלטלים", והיא יכולה להיות חוויה עמוקה של טעימה ממעין עולם הבא, עשרים וארבע שעות של חיבור נשמתי לקדושה, משהו שיעצור את מרוץ החיים הפרוע ויקרב אותי לריבונו של עולם באופן שלא קיים בשאר השבוע.
וככה אם נעבור תחום אחר תחום בחיים שלנו – לימוד תורה, כיבוד הורים, צניעות וכו', ונבחן אותם בסולם ה'איך', נגלה פתאום שעולמות חדשים נפתחים בפנינו.
מי שהתחיל להיות דתי בגיל שנתיים אצל הגננת שולה, חייב לבדוק את עצמו כל שנה מחדש, האם למרות שגדל והתפתח מהרבה בחינות – הדתיות שלו לא נשארו מאחורה, ילדותית ולא מפותחת – בת שנתיים…
אז נכון, נורא מפתה ללכת בקטנה. להיות רובוט-דתי שמתרפק על אזור הנוחות שלו, ולסמן וי על כל מיני סעיפים בשולחן ערוך. אבל זה בדיוק כמו לנסוע על הילוך ראשון כשאתה אוחז בין הידיים הגה של מכונית מרוץ.
אז לסיכום, אמיר, אל תוותר ואל תזלזל באף אחד מהדברים הטובים שאתה עושה מאז היית ילד. זה נפלא. אלא שזו רק נקודת הפתיחה שממנה צריך להתחיל לנוע קדימה.
אלול כבר כאן, לא חבל שנמשיך לישון? ■
