לפני כשבועיים זכיתי לפגוש זוג צעיר שהגיע אליי כדי לקבל עזרה לקראת חתונתם המתקרבת. ממבט ראשון, קשה היה שלא להסתנוור מהאור שהם הפיצו. שניהם עולים חדשים, צעירים מלאי חיוניות, אך כשמביטים בעיניהם רואים עומק של חיים שלמים. הוא – לוחם ביחידה מובחרת שבילה את כל השנתיים האחרונות בחזית המלחמה ; היא – סטודנטית לרפואה שבחרה להקדיש את חייה לריפוי.
עמדתי מולם וראיתי פנים של דור חדש-ישן. זוג עם עיניים טובות באופן נדיר, עם ראייה בהירה ומפוכחת על המציאות, ובעיקר – עם אהבה יוקדת, תמימה ומוחלטת למדינת ישראל ולעם ישראל. אופטימיות שאינה תלויה בדבר.
כששאלתי את החתן על השורשים שלו, גיליתי סיפור של נשמה שחיפשה את דרכה הביתה עוד לפני שידעה לאן. הוא גדל במשפחה רחוקה מאוד מכל זיקה ליהדות או לזהות ארץ-ישראלית. ובכל זאת, בגיל 15, משהו בתוכו התעורר. הוא שמע על ארץ ישראל, על המדינה של העם שלו, והחליט שהוא חייב לראות אותה בעיניו.
הוריו, המומים מהבקשה, ניסו לצנן את התלהבותו: "על מה אתה מדבר? אין לנו אמצעים למסע כזה". אך הנחישות שלו הייתה חזקה מכל מכשול כלכלי. במשך קרוב לשנתיים, הנער הזה הקים מפעל קטן בבית הספר – הוא אפה עוגיות שוקולד צ'יפס ומכר אותן מדי יום בדוכן שהקים. דולר לדולר, עוגייה לעוגייה, הוא חסך את כספו בזיעה ובסבלנות, עד שהחזיק בידו את כרטיס הטיסה הנכסף.
הוא הגיע לארץ לעשרה ימים בלבד, אך אלו היו עשרה ימים ששינו את גורלו. הוא נחת היישר לתוך ימי הזיכרון והעצמאות. כשעמד בטקסים, כשרגליו דרכו על אדמת הר הרצל מול קברי הגיבורים, ליבו נפתח לרווחה. שם, בין הדמעות של יום הזיכרון לשמחה של יום העצמאות, הוא קיבל את ההחלטה: "אני חוזר לכאן כדי להיות חייל. אני חוזר לכאן כדי להגן על הבית".
כשגיל הגיוס הגיע, הוא לא היסס. הוא עלה לבדו, התגייס ליחידה מובחרת, מבלי שידע עברית, ועם קשיים בהבנת המנטליות הישראלית, הוא סיים את המסלול ביחידה בצורה מדהימה, ובבוקר שמחת תורה מצא את עצמו מוקפץ אל תוך התופת. כל ימי המלחמה הוא היה שם, בלב עזה, בקרבות הקשים ביותר.
בכל פעם שהצליח להוציא שיחה קצרה לאימו המודאגת מעבר לים, הוא בחר בחסד של שקר לבן כדי להגן על ליבה. "אמא, אל תדאגי", היה אומר לה בקול רגוע בזמן שסביבו רעמו התותחים, "אני בסך הכל ג'ובניק, אני לא עושה שום דבר מסוכן". כך, בין קרב לקרב, בין היתקלות למארב, הוא ניהל מלחמה כפולה: אחת מול האויב, ואחת כדי לשמור על שלוותה של אמו, שלא ידעה שבנה הוא אחד מהלוחמים שנמצאים בחוד החנית של צה"ל.
מולו ישבה בת זוגו, ובחיוך ביישן סיפרה שגם הסיפור שלה החל באותו גיל 15 גורלי. בעוד הוא אפה עוגיות כדי להגיע לארץ, היא עסקה בחסד עבור אחרות. היא עיצבה כוסות מיוחדות עם תמונות של כלות, ובאמצעותן אספה תרומות עבור הכנסת כלה. היא דאגה לכלות נזקקות לשמלות כלה ולצרכי החתונה.
היום, כשהיא יושבת מולי ומתכננת את חתונתה שלה כעולה חדשה, היא אומרת בהתרגשות: "תראה מה זה, בורא עולם מחזיר לי עכשיו בריבית דריבית על כל מה שניסיתי לתת אז".
כששאלתי אותם איך הם מרגישים כאן, בארץ, הם ענו לי בסיפורים שמרטיטים את הלב. הוא סיפר על רגע שבו היה חייב לטוס לבקר את הוריו בדחיפות. הצבא יכול היה לממן רק חלק קטן מהכרטיס, ולמשפחתו לא היה דבר. הוא שיתף במצוקתו חבר לצוות, ובאותו ערב קיבל הודעה: "אבא שלי העביר לך עשרת אלפים שקלים לחשבון". הוא שאל את החבר : "למה עשרת אלפים אני צריך רק ששת אלפים". והחבר ענה לו "אבא שלי רצה שגם תוכל להנות ולא רק לטוס עם הכסף הזה".
המשפחה של אותו חבר לא רק נתנה כסף; הם פתחו את דלתם ואת ליבם. הוא הפך לבן מאומץ שלהם, הבית שלהם הפך לבית שלו בכל שבת וחג. לוחם בודד שהפסיק להיות בודד.
היא, מצידה, נזכרה בימיה הראשונים באולפן בתל אביב. כסטודנטית דלת אמצעים, היא הקפידה לקנות רק בחנויות זולות, אך יום אחד נזקקה לסירים ולא מצאה אותם במקומות הרגילים. היא נכנסה לחנות יוקרתית בצפון תל אביב, אוחזת בסירים קטנים וחוששת מהמחיר בקופה.
כששאלה בביישנות את המוכרת היכן ניתן להטביל את הסירים, קפץ גבר שעמד מאחוריה. כששמע את המבטא שלה והבין שהיא עולה חדשה שהגיעה לכאן לבדה לפני שלושה חודשים, הוא פנה לקופאית ואמר מילים ששינו את עולמה: "הסירים האלו, וכל מה שהיא עוד תיקח מהחנות – הכל עליי. אני משלם".
"באותו רגע", היא אמרה לי כשהדמעות חונקות את גרונה, "פרצתי בבכי. לא בגלל הכסף, אלא בגלל הידיעה המוחלטת: הגעתי הביתה. הגעתי למשפחה שלי."
הסיפור הזה הוא תמצית עם ישראל במיטבו – שילוב של הקרבה עילאית, חסד פשוט בין אדם לחברו, ומעל הכל, ההבנה שאנחנו לעולם לא באמת לבד. הם הגיעו ללא משפחה ביולוגית, אבל הם מצאו כאן עם שלם שהוא בית. ■
Ori88533@gmail.com
