אין ילד שלא מכיר את הסיפור הזה והגננות חוזרות עליו כל שנה מחדש. אבל דווקא כשמתבוננים עליו במבט בוגר יותר, מתגלים רבדים נסתרים, עומקים ומסרים שלא הבחנו בהם קודם.
הכול הרי מתחיל מקמצא ובר קמצא, שני אנשים עם שמות מצחיקים שבגללם חרבה ירושלים.
ולא רק היא.
למעשה חורבן המקדש סימן את חורבנו של העם והוביל למציאות איומה של אלפיים שנות גלות רוויות דם, סבל וייסורים.
תחשבו רגע: האם יעלה על הדעת שכל זה קרה רק בגלל מריבה מטופשת בין שני אנשים?
וכשחושבים על זה, הם היו הרי אבא ובן (קמצא ובר-קמצא). איך קרה שאדם אחד כל כך אהב את האבא, אבל שנא עד מוות את הבן שלו?
וגם סופו של הסיפור משונה.
נאמר שם שהחכמים לא הגיעו להכרעה בגלל חכם בשם זכריה בן אבקולס שהציג חיסרון בכל אחד מהרעיונות שהועלו ו"ענוותנותו החריבה את ביתנו".
סליחה, אבל מה קשור פה ענווה? הייתה שם הססנות וחוסר נכונות להכריע, אבל איך מידתו של משה רבינו נכנסת לכאן? וחוץ מזה, האם לא אמרנו בתחילת הסיפור שירושלים חרבה בגלל קמצא ובר קמצא? איך זה שבסוף מתגלה שיש אשם אחר בעניין?
ÎÂÏÌ ‡Á¯‡ÈÌ
המפתח לפתרון כל השאלות הוא להתמקד בשאלת היסוד: מי האשם האמיתי בחורבן ירושלים?
והתשובה העצובה היא: אין מי שלא. אין דמות אחת בכל הסיפור הזה שיוצאת נקיה מאשמה.
נתחיל מהמשרת. אותו שליח שקיבל משימה פשוטה: למסור למישהו מעטפה עם הזמנה בתוכה.
אבל הוא "הקטין ראש" (מוכר לנו מאיפשהו?). הוא אומנם ידע שהמעסיק שלו הוא טיפוס שמסוכסך עם כמה אנשים, ולא כל אחד אמור להגיע לאירוע המושקע שלו.
אבל הוא מ'כפת לו. קמצא, בר קמצא, מה זה משנה, העיקר שיש צ' בשם הזה. העיקר לסיים וי על העבודה וללכת לעשן סיגריה.
נמשיך. מה לגבי קמצא? הוא לכאורה וודאי לא אשם. אדרבה, הוא החבר המסכן שכלל לא קיבל את ההזמנה והתייבש בבית באותו ערב.
אבל רגע, אם אתה באמת כזה ידיד טוב ולא קיבלת הזמנה לאירוע של חבר נפשך – איך ייתכן שלא ניסית להתעניין, לגשש? אפילו להרים טלפון? לבדוק אולי קרתה תקלה עם הדואר?
או שאולי אתה לא באמת חבר אמיתי, ולא כזה איכפת לך אם תהיה או לא לצד ידידך ברגע החשוב שלו.
Ï˘Â‡ Ú„ ÓÂÂ˙
גם בר קמצא לא יימלט מאחריות. היא מתחילה מהרגע בו הוא קיבל הזמנה מאדם שכלל לא אמור להזמין אותו. הרי לא סביר שעשרות שנות שנאה וכעס ייעלמו פתאום. פוף! ובלי שום מילת הסבר פתאום תקבל הזמנה לשולחן הכבוד.
אבל האיש הזה לא מתאמץ להבין. יש ארוחה טובה? יש קינוחים שווים? מוזיקה? יאללה, אני בא.
מכאן נמשיך אל בעל הסעודה. אם תהינו פעם: עד כמה רחוק שנאה עלולה להגיע? התשובה היא: בלי סוף!
כי יש כאן אדם שלמרות שמציעים לו סכום עתק של מימון הסעודה כולה (במושגים של ימינו כ-100 אלף ₪), הוא מעדיף לזרוק את כל הכסף לפח ובלבד שיזכה להשפיל ולבייש את שנוא נפשו.
ותמונת ראי של אותו תיעוב אינסופי נמצא אצל בר קמצא. האדם שמוכן ללכת ולסכסך בין מלך רומא לבין העם שלו ולגרום בזה נזק אדיר (גם לעצמו), והכול בגלל שמישהו העליב אותו באופן אישי.
ÓÈω Ó¯‚ÈÚ‰ ‡Á˙
ולא סיימנו. זה נכון שבעל הסעודה התנהג בצורה גועלית כלפי בר קמצא כשביזה אותו לעיני כולם. אבל מה שמתסכל הוא שבשלב ההוא עדיין ניתן היה לכבות את הלהבות. מספיק היה שאחד הנוכחים היה ניגש אליו, מניח יד על כתפו ואומר לו: "אחי, עזוב. הוא כבר פה. אל תעליב אותו לפני כולם. שחרר!", וייתכן שהאש הייתה שוככת.
אבל לא. למרבה הצער לא היה אפילו אחד כזה! האולם היה מלא במאות אנשים, אבל כולם היו עסוקים מידי באותו רגע: "תעביר בבקשה ת'פרגיות", "אפשר סלט חצילים? הוא פשוט מעולה!". "מתי כבר מגישים את הקינוח?".
לא נמצא אפילו אחד שהיה מוכן להרגיע את העניינים ולעצור את הבעירה.
וכן, גם על החכמים יש ביקורת. זכריה בן אבקולס אומנם הציג טיעונים הלכתיים, וייתכן לראות בו את מידת הענווה. "מי אנחנו שניקח על כתפנו הדלות הכרעה כזו, ונעשה דבר שיש בו בעייתיות הלכתית?"
א-ב-ל כשנמצאים בנקודה קריטית כזו בה גורל עמנו מוטל על כף המאזניים, זה הזמן לקחת אחריות. וגם אם אדם מרגיש שאינו ראוי – "במקום שאין אנשים השתדל להיות איש" וקח על עצמך החלטות קשות אבל הכרחיות.
˙˘ÂÚ‰ ·‡·
אחרי ככלות הכול, מתברר שבסיפור הזה אין מי שיוצא נקי, ולא נעים לומר דווקא הקיסר הרומאי היה עוד יחסית הוגן כשלא קיבל אוטומטית את האשמותיו של בר קמצא שהיהודים מרדו בו, אלא דאג לבדוק זאת באמצעות משלוח הקורבן.
כמובן שיש עוד הרבה מה להעמיק ולגלות בסיפור העתיק הזה, אבל מה שחשוב הוא להבין שלא מדובר רק בתיאור היסטורי, אלא בניתוח עומק אקטואלי. לא סתם חז"ל מספרים לנו על איך היה פעם. הם רוצים ללמד אותנו איך לחיות היום. ומתברר שגם בחלוף אלפיים שנה, אותן תופעות של הקטנת ראש, חֲבֵרוּת ב'כאילו', שנאת חינם, נקמנות, אדישות, חוסר לקיחת אחריות שמתחפשת ל'ענווה', לא נעלמו.
אם ברצוננו לגאול את תשעה באב מקללתו ולהפוך אותו ליום של תשועה ואהבה, מוטל עלינו לקרוא לעומק את הסיפור של 'קמצא ובר קמצא' ולהבין שלא מדובר באירוע נקודתית אלא בשרשרת תופעות הקיימות גם בימינו. כשנתקן אותן נזכה בע"ה להפוך את הקללה לברכה ויום הצום יהפוך לנו לששון ושמחה, בע"ה עוד השנה. ■
