משה מבקש מה' מחליף: "וידבר משה אל ה' לאמר יפקד ה' א-להי הרוחות לכל בשר איש על העדה אשר יצא לפניהם ואשר יבא לפניהם ואשר יוציאם ואשר יביאם ולא תהיה עדת ה' כצאן אשר אין להם רועה". מפרש רש"י: "אמר לפניו רבש"ע, גלוי וידוע לפניך דעתו של כל אחד ואחד ואינן דומין זה לזה, מנה עליהם מנהיג שיהא סובל כל אחד ואחד לפי דעתו". תשובת הקב"ה למשה היא שייקח את יהושע מכיוון ש: "אשר רוח בו – כאשר שאלת, שיוכל להלוך כנגד רוחו של כל אחד ואחד".
לכאורה הדברים סותרים, סובל דעתו של כל אחד אינה התכונה שמתאימה להולך כנגד רוחו של כל אחד? אלא התורה מלמדת אותנו את יסוד הסבלנות. מנהיג, אדם, הורה, בן זוג, אינו חייב לוותר על דעתו, אך מנגד אינו יכול תמיד להלוך כנגד רוחו של השני. יש שילוב מנצח במידת הסבלנות לדעת להיות 'סובל' אך מאידך לא להיות 'כנגד', או כלשונו המיוחדת של רבנו הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל "סבלנות אינה ותרנות".
פינחס למרות צדקותו מנוע מלהיות מנהיג על ישראל בגלל 'הקנאה' שניחן בה. למנהיג נדרשת סבלנות עמוקה מאוד לתיקון המציאות. הרב קוק זצ"ל בספרו מוסר אביך (ערך סבלנות) מלמדנו את יסוד הסבלנות – שאסור להתייאש משום מצב של הרס ושל חורבן, וגם במצבים קשים מאוד צריך להאמין שאפשר לתקן. למנהיג נדרשת 'סבלנות אין קץ לתקן את הכול.
כל אחד מאיתנו הוא 'מנהיג', אם זה בינו לבין עצמו לבין ילדיו, אשתו, משפחתו, עירו ויישובו. גם לנו צריכה להיות המידה של מנהיג, שהיא האמונה והסבלנות שאפשר לתקן, האמונה שאסור להתייאש מכל מצב של הרס וכד'. לצערנו לפעמים ישנם מצבים שלאדם יש סבלנות בעבודה, ברחוב, כלפי הזולת, אך בתוך הבית פנימה – בין אדם לאשתו, בין אדם לילדיו, בתוך המשפחה, בתוך המחנה שלו, להם כבר אין לו סבלנות, כאן הוא מרבה לרטון ולכעוס. דווקא במעגלים הקרובים נדרשת סבלנות אין קץ להשתדל להכיל, לקבל, לתקן ולשפר. הסבלנות (תמיד) משתלמת! ■
