ההיסטוריה, כך נדמה, אינה חוזרת על עצמה במדויק, אך לעיתים נשמעות מחדש אותן מנגינות. ההסכם שנחתם לאחרונה עם הרפובליקה האסלאמית של איראן אינו סתם עוד מסמך דיפלומטי או הסדר פשרה זמני; זהו אירוע מכונן שמטיל צל כבד על יציבות המזרח התיכון והעולם כולו. עבור מי שעיניו בראשו, קשה שלא לחוש בתחושת דז'ה-וו קשה ובלתי נמנעת. המראות מאירופה של שלהי שנות ה-30 של המאה הקודמת, ימי "הסכם מינכן" הידוע לשמצה, שבים וניבטים אלינו מבעד לחליפות המחויטות של הדיפלומטים בנמלי התעופה ובלשכות הממשל האמריקאי. אז, כמו היום, האמינו מנהיגי המערב כי באמצעות פיוס, התרפסות והקרבת בעלת ברית נאמנה, ניתן יהיה להשביע את רעבונו של תוקפן אזורי ואידיאולוגי קיצוני. אז, כמו היום, הם טעו טעות מרה שתעלה ביוקר.
במרכזה של המערבולת הגאו-פוליטית הזו ניצבת, כמעט באופן בלעדי, מדינת ישראל. הדבר המרתק ביותר בניתוח הדינמיקה שהובילה לחתימת ההסכם הנוכחי הוא כיצד הכל נסב בסופו של דבר סביב ירושלים. השבר העמוק בתוך הממשל האמריקאי, והחלוקה הפנימית בין תומכי ההסכם למתנגדיו, משקפים בדיוק נמרץ את החלוקה ביחס למדינת ישראל. אלו התומכים בהסכם ודחפו אליו בכל כוחם, כמו סגן הנשיא ג'יי די ואנס, הם אותם גורמים בממשל האמריקאי המגלים עמדה לעומתית, קרה ומנוכרת כלפי ישראל. בעיניהם, ישראל אינה נכס אסטרטגי או שותפה מוסרית, אלא מעמסה, מטרד, או כפי שהם נוהגים ללחוש במסדרונות הממשל ובחדרי התדרוכים: "הזנב שמכשכש בכלב".
תפיסה זו, הרואה בישראל גורם מניפולטיבי הגורר את מעצמת-העל האמריקאית להרפתקאות צבאיות ופוליטיות בניגוד לאינטרס הלאומי שלה, היא שעמדה בבסיס הרצון לעקוף את ההתנגדות הישראלית ולהגיע להבנות עם טהרן בכל מחיר. מנגד, אלו שנלחמו נגד ההסכם והתריעו מפני סכנותיו, הם בדיוק אותם ידידי אמת של ישראל בממשל ובקונגרס, המבינים שהשמירה על ביטחונה של הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון היא אינטרס אמריקאי ומערבי ראשון במעלה.
בתוך המציאות המורכבת הזו, הדהדה התבטאותו האחרונה של הנשיא דונלד טראמפ, אשר טען, ברברבנות האופיינית לו, כי בלעדיו, בתוך שעתיים בלבד, מדינת ישראל לא הייתה קיימת. זוהי אמירה מקוממת, מופרכת ושאין לה מקום במערכת היחסים בין שתי המדינות. עם כל הכבוד לסיוע האמריקאי הנדיב והחיוני לאורך השנים, נשיא ארצות הברית שכח כנראה שיעור בסיסי בהיסטוריה יהודית. עם ישראל התקיים, שרד ושגשג אלפי שנים לפני שטראמפ הגיח אל בימת ההיסטוריה, והוא ימשיך להתקיים, לבנות ולהיבנות אלפי שנים גם אחריו. נצח ישראל לא ישקר. קיומה של מדינת ישראל אינו תלוי בחסדיו של מנהיג בשר ודם, בוושינגטון או בכל בירה אחרת, אלא ברוחו האיתנה של העם, בגבורת לוחמיו ובהשגחת הקב"ה.
התהליך שהוביל לחתימה היה רצוף בהתנהלות מביכה, שכללה התרפסות בלתי פוסקת מצד הבית הלבן כלפי המשטר האייתוללות בטהרן. פעם אחר פעם, שיגר הממשל האמריקאי איומים חריפים, הציב "קווים אדומים" והבטיח סנקציות מוחצות, אך פעם אחר פעם התברר כי איומיו הם איומי סרק שלא מומשו. האיראנים, שחקני שחמט מנוסים בעלי אורך רוח אסטרטגי, זיהו את החולשה, את חוסר הרצון האמריקאי בעימות ואת הבהילות של הנשיא להשיג הישג תודעתי לפני סיום תפקידו. הם מתחו את החבל, הפרו התחייבויות, תקפו בסיסים אמריקאיים, תקפו בנות ברית של ארה"ב באזור, ובכל פעם זכו לוויתורים נוספים מצדה של וושינגטון.
בסופו של דבר, כאשר נחתם ההסכם, התברר גודל הכניעה המוחלטת. במקום לעמוד לצד בעלת בריתו הנאמנה ביותר, בחר הנשיא האמריקאי לזרוק את ישראל תחת גלגלי האוטובוס כדי לרצות את האויב המשותף. ההסכם לא רק שהותיר את תשתית הגרעין האיראנית על כנה, אלא העניק לה לגיטימציה בינלאומית מוסדרת. חמור ומקומם מכל הוא הסעיף שנחשף, במסגרתו התחייבה ארצות הברית לשלם פיצויים כלכליים רחבי היקף לאיראן בגין נזקי הסנקציות מהשנים האחרונות. בהיסטוריה העולמית, התחייבות לפיצויים שייכת באופן בלעדי וברור רק לצד המפסיד במערכה. המעצמה החזקה בתבל התנהגה כמובסת בפני משטר של קיצונים ברברים עם שמלה וחיתול על הראש.
ההשוואה להסכם מינכן מ-1938 אינה מליצה, אלא אזהרה אסטרטגית מוחשית. גם אז, חזר מנהיג המעצמה הגדולה בעולם באותה העת – ראש ממשלת בריטניה נוויל צ'מברליין – ללונדון, כשבירידתו מהמטוס נפנף ב"הסכם" שנחתם מול גדול הצוררים באותה העת והבטיח להמונים "שלום למאה שנה". הוא האמין שאם רק ייתן להיטלר את חבל הסודטים של צ'כוסלובקיה, התיאבון הנאצי יבוא על סיפוקו והעולם יינצל ממלחמה. בפועל, ההקרבה של צ'כוסלובקיה והפגנת החולשה המערבית רק אותתו לתוקפן כי הדרך פתוחה, והובילו בתוך פחות משנה לפרוץ מלחמת העולם השנייה.
הסכם איראן 2026 פועל על פי אותו היגיון מעוות. המערב הקריב את האינטרסים הביטחוניים החיוניים של ישראל ושל מדינות המפרץ המתונות, מתוך אשליה שהסכם הגרעין והפיצויים הכספיים ימתנו את המשטר האיראני ויהפכו אותו לחבר מן המניין בקהילה הבינלאומית. אך המציאות המזרח-תיכונית שונה בתכלית. הכסף שיזרום לטהרן כפיצויים לא יופנה לבניית בתי חולים או לשיפור רווחת האזרח האיראני; הוא יופנה במישרין למימון תעשיית הטילים, להאצת פרויקט הגרעין ולחימוש שלוחות הטרור של משמרות המהפכה בלבנון, בסוריה, בתימן ובעזה.
דבריו הביקורת הנחרצים של ראש האופוזיציה הבריטית דאז, וינסטון צ'רצ'יל, "היתה לך האפשרות לבחור בין מלחמה לבין חרפה. בחרת בחרפה, ותקבל מלחמה", יפים גם להתנהלותו של הנשיא טראמפ בנוגע לחתימת ההסכם.
מדינת ישראל, לעומת זאת, תדע להתמודד גם עם המציאות החדשה והמסוכנת הזו, כפי שידעה לעשות לאורך כל שנות קיומה. העם היהודי, שעבר אימפריות אדירות שקמו ונעלמו מהעולם, למד מזמן שאין לו להישען אלא על אביו שבשמים ועל כוח המגן שלו עצמו. ההסכם הזה, עם כל הסכנות הטמונות בו, הוא תזכורת כואבת אך נחוצה לכך שבסופו של דבר, ביטחוננו מסור אך ורק בידינו. נשיאים מתחלפים, ממשלים באים והולכים, הסכמים נחתמים ומופרים – אך נצח ישראל היה ויישאר איתן ויציב, חזק מכל כניעה דיפלומטית חולפת.■
