כשהתחילה בת-אל את השירות הלאומי לא היו לאימא שלה חששות. היא לא שיערה שהשירות יהרוס אותה. בכל זאת מדובר בבת אולפנה, ילדה ערכית, אחראית, מדריכה בסניף. אבל שירות לאומי בבית חולים הוא סיפור מורכב, וגם בנות טובות נופלות.
בת-אל באה עם הרבה מוטיבציה לשרת, לתרום, לתת מעצמה. לא היה לה חשש, כי היא הלכה לבית חולים דתי וחשבה שהיא בטוחה ומוגנת. האח במחלקה שלה היה ממש נחמד אליה, אבל היא הייתה מנומסת, היא לא רצתה לקשור קשרים עם ערבים. בת משפחתה נרצחה בפיגוע.
כשהחברות דאגו לה היא אמרה "מדובר ביחסי עבודה", אבל זה לא נשאר בעבודה. הקשר ביניהם התהדק, והיא כבר הייתה שלו. היא הייתה צריכה לבקש רשות בשביל לפגוש חברות, והחיים שלה כבר לא היו ברשותה.
הוא היה קנאי, בדק לה את הטלפון כדי לראות עם מי היא מדברת. היא הייתה צריכה לבקש רשות על כל דבר.
היא רצתה ללכת לאזכרה של הדודה האהובה שלה שנרצחה בפיגוע אכזרי, אבל הוא לא הרשה לה. היא בכתה והתחננה, והוא לא הסכים. היא פחדה להתנגד לו, ידעה שהוא יפגע בה. הוא היה אלים ומסוכן. הגוף שלה מלא סימנים. היא כבר שכחה, אבל הגוף זוכר.
בערב נסעה בת-אל הביתה, וכשהגיעה לתחנה המרכזית עברה דרך דוכן תפילין של חב"ד, נתנה צדקה וביקשה מהשליח שיתפלל עליה שלא תלך עם ערבי. הוא לקח ממנה את השם והטלפון וביקש ממנה שתשמור על עצמה. הוא התקשר ללהב"ה וביקש מאיתנו: "תצילו אותה! היא נראית ילדה טובה".
דיברנו איתה עוד באותו היום. היא עזבה את השירות הלאומי בבית החולים ועברה למקום מוגן יותר. היא נאלצה לעזוב גם את הבית שלה מרוב שפחדה ממנו. היא הייתה בבית חם לנערות, והמקום שמר עליה, והיא קיבלה בו טיפול חם ואוהב, השתקמה והתחתנה עם יהודי.
לצערנו, זה לא מקרה יחיד. בכל שנה אנו מקבלים מקרים מורכבים של בנות שירות וסטודנטיות לסיעוד שנקלעות לקשרים מסוכנים ואין להן מענה. ההורים, שסמכו על הבנות שלהם וסמכו על המערכת, כועסים וחסרי אונים. "הבת שלי הצהירה שהיא דתייה ולא הלכה לצבא. מתברר שהשירות הלאומי לא מוגן יותר", אמרה אימא של בת-אל.
