ביום שני השבוע השמש שוב זרחה על הרי בנימין. באוויר עוד הורגש ניחוח הגשם, ששטף את הגבעות בסוף השבוע שלפני. עכשיו השמש מאירה ונערות צעירות שוב עומדות בטרמפיאדות, מחכות לבוא האוטובוס או הרכב הגואל.
אנחנו נכנסים לישוב מגרון וחוצים אותו בנסיעה כלפי מעלה. הישוב הזמני נבנה בבניה טרומית של קרוואנים, בהם מתגוררים עדיין רוב המשפחות שפונו ממגרון בצו בג”צ ב-2012. רק במעלה הישוב נראים בתי הקבע החדשים, שבונות המשפחות בעמל רב. בינתיים הישוב החדש נראה כמו אתר בניה, מזכיר עד כמה קשה להקים ישוב בארץ ישראל. בג”צ נלחם על הריסת הישוב מאז הוקם בשנת 99. בסוף הוא נהרס והישוב החדש הוקם כ-10 קילומטרים מהישוב המקורי. אגב, המבנים ההרוסים עומדים עדיין במקום, עדות אילמת לאיוולת. איש לא נהנה מהרוע.
בסיום הכביש המתפתל אנחנו נתקלים בשער צהוב, שחוסם את הכביש שפעם היה הדרך למגרון. השער נפתח עבורנו ואחרי 500 מטר של נסיעה בכביש מעוקל אנחנו פונים ימינה לדרך כורכר. רק שלט עץ רעוע מקדם את פנינו וקולות של עיזים צוהלות. ברוכים הבאים לרמת מגרון.
לפני שבוע עלו לכאן כלי הנדסה כבדים והרסו את בתי שתי המשפחות שמתגוררות בגבעה. גם את דיר העיזים הם החריבו עד היסוד. אחרי שהטרקטורים עזבו נשארו במקום שתי משפחות שבורות, שבתיהן נהרסו. אבל הן לא התיישבו לבכות, אלא לבנות.
02
על הגבעה הזו החליט להקים את ביתו אלישע ירד, דמות מוכרת בקבוצה שמכונה “נוער הגבעות” (וגם כותב טור בגילוי דעת בזמן האחרון). הוא גייס כספים, אסף סביבו מספר צעירים שיוכלו לסייע במרעה הצאן, וכשכל התוכניות הושלמו הוא עלה לקרקע עם אשתו נעה וביתו התינוקת.
הגבעה שעליה הוקמה ההתיישבות החדשה נבחרה בקפידה. לא סתם גבעת טרשים בבנימין, אלא נקודה אסטרטגית במיוחד, שמחברת את מגרון החדשה עם צידו השני של ההר, החולש על כביש 60.
המחשבה של הקמת הישוב מגרון בשנת 99 על הגבעה הזו דווקא הייתה מניעת רצף טריטוריאלי, מול ההתפשטות הפלסטינית באזור. אבל לא רק, אלא גם שמירה ביטחונית על הכביש הראשי של בנימין, בו נוסעים אלפי יהודים מידי יום.
מכאן רואים גם ביום ערפילי במיוחד את ה”אמבטיה”, אותה נקודה בכביש 60 שזכתה לשם המקורי, על שם הבקעה שהיא חוצה. בעבר הייתה זו נקודה חשופה לפעילות טרור רצחנית. עד שמגרון הוקם וקבע עליה יתד. מאז שהיהודים במקום המחבלים לא יכולים לירות מהגבעה אל הרכבים שבכביש.
אני שואל את הנערים שעסוקים כעת בבניית הבתים החדשים מהיכן הם. “אנחנו ישל”צניקים”, הם מפתיעים אותי ומספרים כי נמצאים כעת בגבעה באישור הישיבה, לאחר שביקשו לצאת ליומיים. “אנחנו תלמידים רציניים בישיבה, נמצאים כאן רק כדי לסיים את בניית הבתים ולעזור בשמירות”, הם מסבירים לי בגאווה לא מבוטלת. מסתבר שבעשור האחרון חל שינוי מעניין בפרופיל של “נערי הגבעות”. רובם כבר אינו נוער שוליים שנשר מישיבות, אלא תלמידים מצטיינים מישיבות מוכרות כמו למשל הישיבה לצעירים של מרכז הרב.
03
הדחיפות לבניית הבתים ברורה. תכף החורף יתחיל ואם הבתים לא יושלמו עד פרוץ סופה הקרובה יהיה קשה להשלים את הבנייה. בסוף השבוע הם עבדו שם תחת גשם שוטף ורוחות, אבל לא נחו לרגע. בכל זאת גשמי הסתיו עדיפים על סערות החורף של בנימין, שלאחר שיפציעו לא בטוח בכלל שיהיה אפשר לצאת החוצה, בטח לא לבנות בית על צלע ההר. עכשיו הם בתחרות עם רוחות החורף מי יגיע ראשון לקו הגמר.
אז מה הלאה? אלישע לא מתייאש. מבחינתו הפינוי וההרס רק מחזקים אצלו את ההבנה כמה חשוב המיקום שבו בחר להקים את הגבעה. “זו הנקודה הכי אסטרטגית באזור”, הוא מסביר לי ומצביע מצד אחד על ההר שממול, ממנו נראים בתי הישוב כוכב יעקב, ומהצד השני הכפרים הפלסטיניים מוכמס, בורקא ודיר דבוואן, שממשיכים להתפשט על כל גבעות האזור. את הבתים הלא חוקיים שלהם משום מה אף אחד לא מגיע להחריב.
