01
לעיתים, כשאנחנו פותחים חדשות או גוללים ברשתות החברתיות, הלב מתכווץ. הדיווחים, הריבים, הכותרות – כל אלה עלולים להכניס אותנו לעצבות או אפילו לדיכאון. אנחנו עלולים להתבלבל ולחשוב שכך נראה העם שלנו. אבל האמת בדיוק הפוכה. העם שלנו נפלא ומופלא באמת.
לפני כמה ימים הקפצתי את הבת שלי שעושה את שביל ישראל עם חברותיה. הן התחילו באילת, ועוד זמן קצר הן יסיימו את המסע בצפון, סמוך לשמורת תל דן. כשהגעתי אליהן, שמעתי מהן – וגם משביליסטים ושביליסטיות אחרים – על החוויות שחוו לכל אורך הדרך, מהדרום ועד הצפון.
אבל מעל לכל תובנה, דבר אחד חזר על עצמו: הן ראו את עם ישראל היפה.
וכשהן אומרות "יפה", הן מתכוונות לרוחב לב, לנדיבות שאין לה סוף, ולאהבה טהורה. הן סיפרו איך מהיום הראשון ועד היום האחרון, אנשים שפגשו בדרך הציעו ציוד, מים, אוכל, מקלחת חמה, אוזן קשבת – ובעיקר לב פתוח.
02
הנה רק כמה מהסיפורים שלהן: טיול ג'יפים שעבר לידן עצר, והנהגים נתנו להן אוכל ומים. בחניון לילה אחר, קבוצה אחרת של מטיילים הזמינה אותן לארוחת ערב כשרה ומפנקת. משפחה בבר שראתה אותן הולכות על החוף, הזמינה אותן לשתות מיץ ולאכול ארטיק ביום לוהט. גבר שרץ עם בנו הקטן ליד הים בתל אביב הסתובב חזרה במיוחד כדי לשאול אם יש להן איפה לישון או לאכול. כמעט בכל מקום אליו הגיעו – אנשים הציעו להן ללון אצלם.
הן פגשו את "מלאכי השביל" – אנשים טובים מכל הארץ שפותחים את הבית ואת הלב לשביליסטים. זה לא סתם שם – הם באמת מלאכים. לדוגמה, משפחה ממצפה רמון שמעה שאחת הבנות חולה. הם הגיעו במיוחד לשטח, אספו את כולן לביתם, ונתנו להן מקלחת חמה וארוחת ערב כמו בבית אמא.
הבנות פגשו אינספור אנשים חדשים – מכל המגזרים, מכל הגילים, מכל צבעי הקשת של החברה הישראלית. שיחות עמוקות, סיפורי חיים, פתיחות ורוחב לב שקשה להסביר במילים. משפחה חרדית שעשתה פיקניק בהרי ירושלים הזמינה אותן לארוחת בשרים והשאירה להן בסיום מכתב מרגש. במושב פארן, מושבניק לא רק נתן טרמפ – אלא פתח שולחן, חתך פירות וירקות, וכיבד אותן מכל הלב. שביליסטית סיפרה שפשוט מישהי עצרה לידה, נתנה לה שטר של 200 ש"ח ואמרה: "את מדהימה שאת הולכת את שביל ישראל. קני לעצמך משהו טוב בדרך."
קבוצת עובדי הייטק שפגשה אותן במצפה משואה הזמינה אותן לארוחת סנדוויצ'ים וקינחו באבטיח ואננס טרי. בירוחם – אחת הבנות שברה את הטלפון שלה, ומשפחת מלאכי שביל נתנה לה טלפון חדש (!) כדי שתוכל לשמור על קשר עם הבית. במקרים אחרים, אפילו כשהמארחים לא היו בבית – הם השאירו להן את הבית פתוח: מקלחת, אוכל, שינה – הכול לרשותן.
פעם אחת, אחרי הליכה ארוכה ומתישה, הן פשוט לא יכלו להמשיך. פתאום הגיע מישהו ברייזר ולקח אותן בדיוק למקום שבו היו צריכות להיות. שוב ושוב חזר הסיפור על טרמפים בלתי נתפסים – אנשים עוצרים ומקפיצים שביליסטים למקומות הכי מרוחקים, רק כדי לעזור.
באחד הבתים, המארחת חיכתה להן מחוץ לדלת כמו שסבתא מחכה לנכדים. ובפנים – שלטים צבעוניים על הקירות: "למקלחת", "לחדר שינה", "למטבח".
03
אוסיף עוד כמה סיפורים קצרים שקרו בשביל ישראל: בקיץ, קבוצת שביליסטים עייפים התקרבה למצפה רמון. הם חיפשו מקום לישון או לפחות מקור מים – לשווא. פתאום ניגשה אליהם אישה עם חיוך רחב: "אתם שביליסטים, נכון? בואו – אצלי כבר מבעבע קפה על הפינג'אן." מרים פתחה להם את הבית: מיטות פשוטות, מקלחת חמה, מרק עדשים ומכונת כביסה. בערב ישבה איתם בחצר הקטנה, וסיפרה על בנה שנהרג בלבנון.
"מאז, כל פעם ששביליסטים באים – אני מרגישה שהוא שוב פה, ולו לרגע."
למחרת הם השאירו לה פתק תודה, והיא שלחה אחריהם ברכה: "השביל מחבר אותנו לארץ – וגם לאנשים."
• • •
יוסי – השביליסט בן ה־70
יוסי, בן 70, יצא להגשים חלום – ללכת את שביל ישראל כולו. באזור עזוז, עייף וחלש, הוא צנח בצד הדרך. רכב שטח עבר, עצר, ונהגו – נדב – לקח אותו הביתה. הוא ואשתו אירחו אותו, טיפלו בו במסירות, והכינו לו ארוחת בוקר משובחת. יוסי אמר בעיניים דומעות: "בלי החיבוק הזה – אולי הייתי מוותר."
• • •
הבת שלי וחברותיה מספרות – מאילת ועד הצפון הרחוק, הן לא פגשו אדם אחד שלא היה טוב אליהן. כולם פרגנו, עזרו, חייכו, שיתפו, תמכו – והראו להן את הפנים האמיתיות והיפות של עם ישראל.
אם רק נרצה לראות – נגלה שאנחנו עם נפלא, עם לב פתוח.
והשביל? הוא לא רק דרך בין הרים, יערות ומדבר. הוא שביל שמחבר לבבות. ■
Ori88533@gmail.com