הציבור כולו הזדעזע מהפיגוע הרצחני בשבוע שעבר בירושלים, שבו נרצחה אורי אנסבכר. חברתה הקרובה של אורי, שהייתה הראשונה ששמה לב להיעדרה, משתפת את קוראי גילוי דעת בחברה המיוחדת שהייתה ואיננה
לפני כמה ימים הלב של כולנו החסיר פעימה, ומאז הוא המום, כואב, מופתע ולא מעכל את הרצח הנורא. זה לא פיגוע רגיל, הוא אינו דומה לקודמיו.
אורי. פניה היפות הקורנות אור נראות כרגע כמעט בכל דף פייסבוק ובכל קבוצת וואטסאפ. ביום חמישי שעבר, כשכולנו היינו שמחים שסוף השבוע שלנו קרב ובא, אי שם בהרי ירושלים עוד חייתה נערה צעירה, בת שירות במרכז 'יעלים'. זה היה שירות אינטנסיבי שדרש ממנה המון כוחות נפש. אחרי מסע של כמה ימים עם הנערים מהמרכז היא חזרה למקום השירות, אבל הרגישה שהיא צריכה לנשום מעט, לעבד את חוויות המסע.
לפני שיצאה דיברה עם מנהל המרכז ופרסה לפניו את הקשיים שהיו במסע, ואחר כך יצאה לעכל את הדברים עם עצמה. "מהבוקר ראו על אורי שכבד עליה מאז המסע עם הנערים, אבל אחרי שדיברה עם המנהל של המרכז היא נראתה הרבה יותר טוב. היא ביקשה לשאול ממני את האוזניות שלי כדי שתוכל לצאת לנשום מעט אוויר ולהירגע", מספרת תאיר בירן, חברת ילדות של אורי ששירתה איתה בשירות הלאומי במרכז 'יעלים'.
אורי היא ששכנעה את תאיר שתבוא לשרת איתה שם. "היא כל הזמן סיפרה לי כמה כולם שם כאלה מיוחדים וטובים. איזה צוות עוטף ומחבק יש במרכז, כמה זה שירות משמעותי. היא מאוד לחצה עליי שאבוא לשם, וגם לחצה על כל הצוות שם שיקבל אותי. כמובן, לי היא שידרה שזה קטן עליי ואין שום סיבה שלא יקבלו אותי".
תאיר מספרת על היום הנורא, וזה נשמע לי כמו סרט רע, כמו כל סיפור פיגוע, רק שהפעם מנקודת מבטה של חברה שלפניה רגע הייתה לה חברה מיוחדת ותומכת, וברגע אחד נותרה רק גופה. "ב'יעלים' הטבע תופס מקום מאוד משמעותי. הוא חלק בלתי נפרד מהמקום, וזה אחד הדברים שאורי כל כך אהבה. היא הייתה מחוברת לטבע ולרפואה שבו", מתארת תאיר.
היא מספרת על השהות התמידית ביער, שסיפק לבנות השירות מרחב לנשום אוויר מהמורכבות. לא היה שום דבר חריג בהליכה של אורי ליער. תאיר ממשיכה: "אחרי כמה שעות שלא ראיתי אותה חוזרת, חשבתי אולי ללכת לתת לה חיבוק כי כנראה ממש קשה לה. יצאתי לראות איפה היא. הסתובבתי קצת ולא ממש ראיתי אותה. אחרי כמה דקות חזרתי למרכז ואמרתי למנהל שאני לא מוצאת אותה. לא ייחסתי לזה חשיבות. יצאנו יחד החוצה לחפש את אורי, והתחלנו לצעוק ולקרוא לה… זה היה מוזר, אורי לא אחת שמדאיגה".
לאט-לאט הגיעו כוחות והתחילו לקרוא לאורי במערכות הכריזה של הרכבים, ורק ברגעים אלו התחילה תאיר להבין שאולי קרה משהו לא טוב. הלב שלה התחיל לפעום במרץ, והצוותים דיווחו שמצאו משהו, אבל לא אמרו מה בדיוק המצב של אורי. פה הבינה תאיר שאם לא רוצים לומר לה, כנראה זה רע.
"מייד כשהתחלנו בחיפושים התקשרתי לאימא שלי. אני מאוד מאמינה שלתפילות שלה יש כוח מיוחד. ביקשתי ממנה שתתפלל שנמצא את אורי מהר", היא אומרת. "אימא שלי אמרה לי אחרי זה שהיא הרגישה שהיא רוצה להתפלל, אבל התחושה שלה הייתה שכבר אין על מה להתפלל בכלל. משהו נחסם עוד לפני שהודיעו. כמובן, היא אמרה לי את זה אחר כך ולא באותם רגעים". אימה של תאיר באה להיות איתה כבר בעת החיפושים.
בשלב מסוים החלו האירועים להתפרסם בתקשורת, ואימא של תאיר הייתה חייבת לספר לה על הנורא מכול. "לא רציתי ללכת. ידענו שזהו, אבל משהו בי רצה להישאר. לא רציתי ללכת הביתה ולהתמודד עם זה לבד", היא משתפת בכאב.
אני שומעת אותה וצמרמורת עוברת בי. איזו גיבורה היא, להיות ממש בעיצומו של סרט כזה. לראות את השלבים בשידור חי, את הקושי של אורי, את ההיעלמות, את חוסר השקט שלאט-לאט מתברר כאסון נורא.
סרט האימה של תאיר מחזיר אותי לסרט האימה שלי, לפיגוע שבו נרצח אבא שלי, לרגעים שהבטתי על היממה האחרונה ולא האמנתי שאלו החיים שלי. הדברים האלה נראים כמו סרט של מישהו אחר. כן, כולנו יודעים שפיגועים קורים, אבל אין מצב שזה באמת קשור אליי. לא הפסקתי לחשוב על מה המשפחה הזאת הולכת לעבור, על כל השבתות המפרקות, על העצב הגדול שיש בשמחות ובאירועים משפחתיים. על העצב מחוסר נוכחותה של אורי.
אני יושבת בשבעה ושומעת הרבה על אורי, על המיוחדות שלה. "אחד הדברים שהדהימו אותי באורי הוא היכולת שלה להיות אמיתית כל כך. היא הייתה תמיד במקום מאוד נבנה. לא היה דבר כזה אצלה להישאר באותו מקום. בכל בוקר היא הייתה אורי משודרגת מהיום הקודם", מתפעלת תאיר. "בזמן האחרון הרגשתי שאורי עוקפת אותי בסיבוב. שהיא הרבה יותר בוגרת, נבונה ומתקדמת ממני. שהיא תמיד רק מחפשת איפה ללמוד ואיפה לדעת עוד", היא מפרטת.
"אם היא הייתה מאמינה במשהו, היא הייתה נלחמת עליו, ולא מעניין אותה מה אחרים חושבים. גם אם הסתכלו עליה מוזר, כל עוד היא מאמינה בזה – זה שלה!"
כמה מיוחד לשמוע על דמות כזאת בימינו, שרבים עסוקים בלבחון איך זה נראה ואם זה נשמע טוב, אם יחשבו עליהם ככה או אחרת. כשאני מדברת עם תאיר אנחנו תוהות לעצמנו מה היה קורה אם אורי הייתה נוכחת כאן, בסיטואציה הזאת. "אני חושבת שהיא פשוט הייתה צוחקת", התשובה שלה היא בדיוק מה שהייתי עונה אילו נשאלתי על אבא שלי.
האנשים שריבונו של עולם לוקח הם תמיד מי שלא היו נותנים בחיים לאחרים לדבר עליהם הרבה כל כך, ודאי שלא באוזני התקשורת.
אני שומעת על אורי. כל המדינה שומעת על אורי ועל הרצח הנתעב הזה. אני תוהה לעצמי: כמה עוד? כמה עוד נמשיך לחטוף? איך ייתכן שנערה בת 19 שרק רצתה לשרת את המדינה בשירות לאומי יוצאת להתאוורר, ובנשימה הזאת מחבל נתעב לוקח ממנה את האוויר ולא מותיר דבר ממנה חוץ מזיכרון?
איך הגיוני שאחרי הרוע המגולם הזה המחבל הזה ממשיך לחיות ועוד הולך להשיג תואר ומשכורת מהמדינה?
אדם שרצח דינו מוות. הדם שלנו אינו הפקר.
כמה תסכול וכאב אנו חווים במחשבה על הפיגועים ועל כל המפגעים. כמה חוסר אונים. אנחנו אנשים מאמינים; אנחנו מאמינים בטוב, מאמינים בהוספת אור במקומות החשוכים, אבל אני מוצאת את עצמי אומרת לתאיר: "כמה אור עוד נצטרך להוסיף כדי להתגבר על החושך הנורא הזה? קצת נמאס. אנחנו קמים וממשיכים, באים ואומרים כמה אנחנו רוצים להמשיך את אהובינו, אבל אנחנו חסרי אונים במציאות הזאת, כי אין משהו אחר שאפשר לעשות. אבל די, אנחנו רוצים הרתעה! די לטרור, לא רוצים לאבד עוד אהובים".
שתיקה נופלת בינינו. כאב של אובדן אינו כאב חולף. מרגע שהוא מגיע הוא אינה מרפה. הוא תופס בלי הכנה. פתאום הוא מגיח, ולומדים להתמודד איתו בכל סיטואציה. כשיש פיגוע הוא תופס לכמה ימים ולא משחרר, תוקף חזק עד שהלב בפנים ממש כואב.
שמעתי בשבעה על אורי ועל עוד תכונה מיוחדת שלה: אורי הייתה מחוברת מאוד לאדמה, לטבע. היא כל הזמן הייתה מתחברת לטבע, ומשם הייתה מתחילה לחשוב מה היא צריכה לעשות ולאן להתקדם. הטבע נתן לה השראה, שימש לה מצפן.
למדתי מאורי לצאת לפעמים להפוגה, לנשום את הטבע, לראות את הפריחה סביבנו, להרים את העיניים ולראות לאן אני רוצה להתקדם מכאן, כי אין לנו מושג מה יקרה מחר.
