01
כמעט שלוש לפנות בוקר ביום חמישי, ואני מתעוררת משיחת טלפון מהאבטחה. צריך להעיר את הילדים, להתארגן בזריזות ולצאת מהבית. מחיפוש מהיר באינטרנט אני משערת שמדובר על תקיפה באיראן. התארגנות מהירה ממש, ומכניסים את המזוודות עם יותר דברים ששכחנו לקחת מאשר דברים שלקחנו. חוגרים את הילדים הישנוניים ונוסעים. אח"כ כמה ימים לא פגשתי את איתמר (הוא היה במתחם הממשלתי לשעות מלחמה, שעד היום אינני יודעת היכן הוא). כשאפגוש את איתמר כמה ימים אחרי, אבין שכל הישיבות הליליות המרובות במיוחד לאחרונה, וכנראה חודשים אחורה, הוקדשו לאיראן ולדרך להתמודד עימה. מילה לא שמעתי. אחרי הודאה עצומה לאלוקים על כל החסד ומכת הפתיחה המדהימה, ואחרי השמחה הגדולה שאיתמר היה חלק מהותי מהמבצע המדהים הזה (וכמו שאני מכירה אותו – דחף באומץ את המבצע), יחד עם חברי הקבינט המצומצם בהובלת ראש הממשלה, שמחתי שאיתמר גם הפעם לא סיפר כלום, ושההפתעות טובות בדרך כלל. ואז טראמפ הצטרף, והחגיגה גדלה.
02
מאז ההפצצה הראשונה באיראן אנחנו לא בבית בהנחיית גורמי הביטחון. אנחנו ממש רוצים שיסיימו את העבודה באיראן ושיקח כמה זמן שייקח. ובכל זאת, מפליא שכשלא מדובר בבחירה אישית לצאת מהבית – אפילו לטיול, גם מקום אחר נוח מאוד משאיר בהרגשת תלישות. העיקר שננצח.
03
מתחילים לראות את ניצחון המלחמה הזאת, ניצחון שבלעדיו מצבנו היה כיליון. וזה עוד רגע להודות לכולם; טראמפ, נתניהו, מוסד, חיילי צה"ל, שוטרים, משפחות החללים, משפחות הפצועים, משפחות המילואמיניקים, המתנדבים וכל מי שהחזיק את העורף חזק ונחוש לא פחות מהלוחמים שלנו. ומעל הכל לא-להי ישראל שהציל אותנו. ■
