רוב הזמן אני תופסת מעצמי אדם הגיוני. לאחרונה הרגשתי קצת בסחרור. כחלק מהניסיון להבין מה עובר עליי הכנתי רשימה קטנה ממש של משפטים הגיוניים וחיפשתי שם את עצמי. לא הגיוני, אני יודעת. אבל בואו נתקדם.

בכל בוקר הדבר הראשון שאדם צריך לומר כשהוא פוקח את עיניו הוא "מודה אני לפניך מלך חי וקיים". לי יוצא אוף אחד ארוך… איך אפשר להודות ב'אוף'? "שהחזרת בי נשמתי בחמלה". למה אין לי בעצמי חמלה לנשמתי? "רבה אמונתך". אמונתך סבבה. אבל אמונה בעצמי זה כבר סיפור מאתגר. סיפור חיי, אפשר לומר. והוא לא סיפור קצר, בכל זאת 40 שנות.

אין לי ספק. מודה אני. אין לי ספק, קשה לי מאוד להיות מונחת שם. כל המשפטים ההגיוניים האלה ועוד רבים ואחרים (כמו אל תיכנסי ליישוב בלי דלק, צאי חמש דקות קודם כדי שלא תאחרי לגן, אין לך זמן לספורט היום. וגם מחר. וגם בשבוע הבא) גורמים לי להבין שלפעמים אני לא מוברגת עד הסוף. גורמים לי להסתובב על צירי ולשאול: איפה אני?

ובימים ארוכים שכאלו, כשהשמש קמה מוקדם וישנה מאוחר (איך היא לא עייפה כשמצלצל לה השעון?) יש לי הרבה זמן להסתובב. הרבה מדי היגיון. פחות מדי נקודות מפגש עם ההיגיון.

אני מוצאת את עצמי מפוזרת. מבולבלת. לא ברמה של לשים את החלב במכונת הכביסה, אבל כן ברמה של להגיע לסוף התפילה בלי לזכור שום מילה שאמרתי. ובטח לא לשים לב לראש חודש או לבקשות ותודות אישיות שיש לי הנהגה אישית קבועה לומר.

אז החלטתי לעצור. לתת לעולם להתחיל להסתובב סביבי. וההיגיון נוקש מארבע הרוחות לארבעת חדרי הלב.

יש נקודות שהוא התיישב, ההיגיון, ופחות עולם הסתובב, ובימים כאלו הצלחתי להסתובב בעולם בתחושת חמלה כלפי עצמי ואפילו מעט אמון שאני יכולה לצלוח את המסע הזה שנקרא חיים. 

ויש פעמים שההיגיון התעכב, כמו מקשיב ליד הדלת אם יש מישהו בפנים, אם נשמעים קולות חיים. ובשברי הזמן ההם של העיכוב מצאתי את עצמי מייצרת קולות חיים. עושה תנועות שגרה, מייצרת לעצמי סביבה יציבה.

אני מנסה לדבר לעצמי שאל מול כל ההיגיון לכל עניין יש סיבה, ולכל סיבה יש מסובב. ומי שאמר ומסובב את העולם רוצה שאסתובב. פעם מסתובבת ימינה, פעם שמאלה, מנסה שלא ליצור תחושת סחרור. מנסה להתייצב. העיקר להיות בתנועה. גם אם היא סיבוב. 

לא הגיוני, אני יודעת. אבל גם זו דרך להתקדם! 

לתגובות: yaarit@maagalim.org