רגע לפני שחותמים על עסקה גורלית – 7 תשובות לשאלה שמטלטלת את המדינה
1. "מה אם זה היה הבן שלך?" – זה בדיוק מה שאמר נועם שליט כשדחף לעסקה המופקרת שהוציאה לחופשי 1027 רוצחים. אחד מהם אתם בטח מכירים: יחיא סינוואר, הארכי-רוצח שאחראי על הפיכת עזה למפלצת טרור והמוח מאחורי טבח ה-7.10.
בימים האחרונים נשמע שוב ושוב הטיעון שחיי החטופים בסכנה מיידית, והחשש מנזק עתידי הוא תיאורטי בלבד. בשפה ההלכתית: "ברי ושמא – ברי עדיף".
אך לצערנו לא מדובר בחשש היפותטי אלא בתוצאה וודאית. שחרור מחבלים רוצחים בהכרח יביא לעוד רציחות. כך היה בכל עסקאות שחרור המחבלים הקודמות, וכך יהיה, חלילה, גם הפעם. האם חייהם של הנרצחים העתידיים שווים פחות רק כי איננו מכירים אותם?
2. אם הבן שלי היה בידיים של החמאס הייתי משתגע ומוכן לעשות הכול כדי להשיב אותו הביתה, כולל למסור את כל ארסנל הנשק הגרעיני של ישראל. אך אני מתפלל שמקבלי ההחלטות יהיו חזקים דיים כדי לפעול בשיקול דעת רחב ומתוך אחריות על כלל אזרחי המדינה, ולא רק על הבן שלי.
זו בדיוק תפקידה של מנהיגות – לשוות לנגד עיניה את כלל ישראל ולהתעלות מעל כל שיקול פרטי. היטיב לנסח זאת הרמב"ם שתיאר את דמותו של המלך ש"ליבו לב כל קהל ישראל". לכן, אם הבן של נתניהו היה חטוף בעזה, היה עליו לפסול את עצמו מלעסוק בעניין, ולהותיר את ההחלטה בידי אחרים שיעשו זאת בשיקול דעת רחב וללא פניות אישיות.
3. מה אם זה היה הבן שלי? תשאלו את צביקה מור או את אחד ההורים האחרים מפורום תקווה שהבן שלהם נמצא בשבי, ובכל זאת זועקים בכל הכוח כנגד כניעה לחמאס.
השימוש התקשורתי בטייטל "משפחות החטופים", בה' הידיעה, הוא מניפולציה ליצור מצג שווא שכל המשפחות דורשות כניעה מיידית לדרישות החמאס. המציאות שונה לגמרי. יש קולות אמיצים אך מושתקים של בני משפחות המתנגדים בתוקף לעסקה שתוותר על האינטרסים החיוניים של ישראל. "כלוחם," הם אומרים, "הוא היה מוכן למסור את נפשו למען עם ישראל. הוא לעולם לא היה מסכים לשחרור המוני של מחבלים למען חילוצו האישי".
4. ומה אם הבן שלך הוא זה שיירצח (חלילה) בסבב הבא על ידי אחד המחבלים שישוחררו עכשיו? ומה אם זו תהיה הבת שלך שתיאנס וראשה ייערף? ומה אם זה יהיה האח שלך שייפול בסבב הבא בעזה, וישאיר אחריו אלמנה בהיריון ו-4 יתומים קטנים?
מכנים אותם 'היתומים השקופים'. כרגע עוד אין להם שם או פנים בכותרות העיתונים אבל גורלם נחרץ בהחלטותינו היום. האמת הפשוטה והמחרידה היא זו: את הטרור חייבים להביס באופן מוחלט. כל הכלה, כל שכן עסקה ממנה ייצא כמנצח, היא חתימה על גזר דין מוות לקורבנות הבאים.
5. לא יודע מה אם זה היה הבן שלי, אבל מה שבטוח הוא שראשי החמאס בוודאי היו רוצים שכל ישראלי ירגיש כאילו זה היה הבן שלו ויהיה מוכן לשלם כל מחיר.
העיקרון פשוט וברור: חישבו מה היה רוצה האויב שלנו, דמיינו על מה חולם השטן שחרת על דגלו את השמדתנו – ואז עשו בדיוק את ההפך!
6. אם זה היה הבן שלי הייתי רוצה שמי שייכנע יהיה החמאס, לא מדינת ישראל. קשה להאמין איך אחרי רצח ששת החטופים בדם קר, כשהמחבלים עברו מאחד לשני וירו להם כדור בראש, היו שהפנו את זעמם דווקא כלפי ראש הממשלה. במקום להתאחד מול ארגון הטרור הרצחני שהאמנה שלו שואפת להשמדת ישראל, הופנו חיצי האשמה כלפי פנים. חסר קולו של הרוב השפוי שיזעק: הנאציזם הברברי הוא האשם הבלעדי ועלינו להבעיר את האדמה מתחת רגליו.
7. אם זה היה הבן שלי ליבי היה נשבר, אבל שכלי היה מבין שיש דברים חשובים יותר: קיומה וביטחונה של מדינת ישראל.
בעידן שבו האינדיבידואל במרכז, המבט נוטה להתמקד בפרט. אולם עלינו לזכור: אנחנו אחרי אלפיים שנות גלות בהן היינו יחידים המפוזרים בכל קצווי תבל. זכינו בדור של גאולה לשוב לציון ולהופיע שוב כעם ריבוני. כדברי המשורר: "פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש כי הוא עם ומתחיל ללכת".
על כף המאזניים מונח עתידה של המדינה. אם נכנע לארגון טרור בינוני, זה יהיה אות לכל אויבינו שאנחנו חלשים וסחיטים. זוהי שעתנו להיות "אור לגויים" ומגדלור של נחישות מול כוחות האופל.
דווקא עמידה איתנה תגדיל את הסיכוי להשיב את החטופים, וחשוב מזה – להשיג הכרעה ברורה של האויב שתביא להרתעה אמיתית ולשקט לשנים רבות בע"ה. ■
