כמו בכל המקומות, גם בישיבה שלנו הנמצאת במתחם קבר רחל, בלב העיר בית לחם, יצאו תלמידים בשמחת תורה לצו שמונה. עוד לא ידענו את היקף הארוע אבל שוטרי מג"ב ששומרים על היישוב היהודי בבית לחם ועל בחורי הישיבה מסרו לנו מעט מידע כבר במהלך החג.
במוצאי החג כשהבינו בחורי הישיבה שיש חטופים והרוגים רבים, יצאו התלמידים להביא בגדים ותיקים וכבר ביום שני התחיל זמן חורף באופן רשמי. "אין לנו פריבילגיה לנוח" אמרו הרבנים לתלמידים "כאן אצל רחל אמנו נאמר ושבו בנים לגבולם, במקום הזה אסור שתהיה הפסקה של לימוד תורה". הפסוק שמלווה את הישיבה והיישוב המתחדש קיבל משנה תוקף. אנחנו מתמלאים בתפילה לשיבת כל הבנים הביתה במהרה, ושיבת בני היישובים לביתם בעוטף חזרה לגוש קטיף ולכל חלקי ארצנו הקדושה. ובנוסף אנו מתפללים ולומדים לחזרת עם ישראל אל הגבול – אל התורה. לשם כך קמה הישיבה, כדי להיות אבן שואבת לתורה ותפילה של עם ישראל כולו על כל גווניו וחלקיו.
יחד עם בחורי הישיבה המשרתים בסדיר ובקבע בכל אתר ואתר, התבשרנו על הירצחו של בוגרנו טל כהן הי״ד אשר שירת בסיירת מטכ"ל, והקפיד כל שנה להגיע לישיבה בימים נוראים, ושמר על קשר עם רבני הישיבה.
תלמידי ואברכי הישיבה שלא גוייסו לצו שמונה, מקימים בימים אלו כיתת כוננות על מנת לשמור על המשפחות הגרות במתחם ועל הישיבה. אנחנו נמצאים בלב עיר ערבית ועלינו להיות מוכנים לכל תרחיש חירום אפשרי. לשם כך יצאה הישיבה בקמפיין גיוס תרומות לרכישת אפודים קרמיים, נשק ותיקי עזרה ראשונה. לא יטוש ה' עמו, לא נעזוב את המקום, את הישיבה והיישוב, נמשיך בכל עוז בלימוד התורה במקום ביתר שאת, ולא יפחידו אותנו קריאות שווא של קטני אמונה.
אכן כבר ראינו שחומות של בטון יצוק אינן מגינות מפני אויבנו, אבל ראינו שהתיישבות וגבורה יחד עם תורה ותפילה ניצחו באחיזה בארץ וימשיכו לנצח באחיזה בארץ.
השנה, בעקבות המצב, המשטרה לא מאפשרת כניסה לקבר רחל אמנו ביום ההילולה. אנחנו, בני הישיבה, נהיה שלוחי דרחמנא ושלוחי דידן של כל עם ישראל להתפלל ולבקש "ושבו בנים לגבולם". ■
לעזרה בהחזקת הישיבה, בקשות לתפילה, תרומה בביט/אשראי/העברה ולמגוון פעילויות העמותה: 058-6692345, או חפשו בגוגל: ישיבת בני רחל.
מעמדו ההלכתי וההיסטורי של ט"ו בשבט
ט"ו בשבט כיום ייחודי אין לו זכר במקרא, אבל יש לו זכר ומעמד במשנה כראש השנה לאילנות 'ארבעה ראשי שנים הם… באחד בשבט ראש השנה לאילן כדברי בית שמאי בית הלל אומרים בחמשה עשר בו' (רה"ש א, א). מכאן נקבע מעמדו ההלכתי של ט"ו בשבט לעניין הפרשת תרומות ומעשרות: 'אין תורמין מפירות שנה זו על פירות שנה שעברה, ולא מפירות שנה שעברה על פירות שנה זו… וט"ו בשבט ראש השנה למעשרות האילן' (רמב"ם, הלכות תרומות ה,יא).
מעמדו של ט"ו בשבט כיום ייחודי: אילו נפסקה ההלכה כבית שמאי שראש השנה לאילנות הוא באחד בשבט, הרי נעשה שווה לשאר ראשי שנים, שחלים בראש חודש ובלאו הכי אין אומרים בו תחנון, ואף אומרים בו הלל, אולם ההלכה נפסקה כבית הלל, בט"ו בשבט, דבר המצריך בירור מעמדו לפחות מבחינת אמירת תחנון.
גרעין ראשוני לתשובה זו משתמע מנוסח רמב"ם, שייחודו של ט"ו בשבט הוא הלכתי בלבד לתאריך חישוב הפרשת מעשרות 'ט"ו בשבט ראש השנה למעשרות האילן', שיש הדק מזה: למעשרות האילן, ולא לאילן, משמע שאין הוא חג.
בתקופת הגאונים נקבע, שאין אומרים תחנון בט"ו בשבט, לפי שהוא נכלל עם ארבעה ראשי שנים במשנה. בימי המהרי"ל (ר' יעקב הלוי בן משה מולין, 1427-1355) הנחשב אבי המנהגים באשכנז, נהגו בו יום פגרא לתשב"ר, אבל אמרו בו תחנון.
כשנשאל רבנו גרשום מאור הגולה מן המאה ה-11 אם לגזור בט"ו בשבט תענית, השיב בשלילה, כיוון שקרוי ראש השנה. בספרד לא נודע מנהג ט"ו בשבט ולא נזכר לא בספר 'המנהיג' של ר' נתן הירחי (1215-1155), לא 'בשבלי הלקט' לר' צדקיהו בן אברהם הרופא מן המאה ה-13 ולא במנהגי אבודרהם מן המאה ה-14. גם בכתבי האריז"ל אין זכר לט"ו בשבט. מרן ר' יוסף קארו פסק, שאין לומר תחנון בט"ו בשבט (שו"ע או"ח סימן תקע"ב).
מנהג אכילת פירות בט"ו בשבט ומקורו: לכבוד מנהג זה שהיה ידוע למקובלי צפת הקדיש מחבר 'חמדת ימים' חוברת 'פרי עץ הדר' המהווה מקור לסדר ט"ו בשבט, שהודפס בתפ"ח, אך לפי מחקרים מאוחרים מסתבר, שהמנהג קדום יותר, והיה מקובל במשך 200 שנה ויותר באשכנז לפני פרסום "חמדת ימים' (דב רפל). מבחינת מניין הפירות שיש לאכול יש המסתפקים בשבעת הפירות שנשתבחה בהם ארץ ישראל; יש האוכלים ט"ו מיני פירות, ויש הממליצים על 30 מינים: 10 הנאכלים פנים וחוץ (ענבים, תאנים), 10 שקליפתם נאכלת ותוכם נזרק (תמרים, אפרסקים) ו-10 שתוכם נאכל וקליפתם נזרקת (רימונים, בננה). שלושת הסוגים הנ"ל הם כנגד שלושת העולמות: בריאה, יצירה, עשייה (חמדת ימים).
מנהג הנטיעות ושמירת הטבע
עם ראשית התנועה הציונית נתווסף לט"ו בשבט מנהג הנטיעות. טקס הנטיעות הראשון התקיים בשנת ה'תרמ"ד/1884 ב'ייסוד המעלה', וב-1908 נתמסד ט"ו בשבט לחג הנטיעות על ידי הסתדרות המורים בארץ ישראל.
הכותב הוא: ד"ר מאיר נזרי עמית, מחקר באוניברסיטת אריאל
