01
מחשבות טובות
בשבת שלפני פסח אנחנו חוגגים בדרך כלל את שבת הגדול. השנה, כיוון שפסח חל ביום ראשון, גם הכותל משתדל להתרגל לשינויים הצפויים.
בשבוע שלפני פסח, מעין שבת הגדול, עלו אורחים רבים לירושלים. משפחות רבות התכנסו בבתי המלון ל׳שבת משפחתית׳ כדי לשמור על הבית נקי מחמץ, ואנו פוגשים את בני המשפחות האלה גם בכותל. זכיתי לפגוש את הרב מאיר גולדויכט שמגיע לאחר תפילת ותיקין לכותל כדי לומר פרקי תהילים לישועת העם והארץ. פגשתי גם את משפחת סוקניק הענפה שעלתה לירושלים במסגרת שבת משפחתית. פגשתי את הרב מוטי אלון, שהגיע אל הכותל עם משפחתו היישר מהצפון הרחוק. פגשתי משפחות רבות שביקשו להתפלל במניינים שקראו אודותם פה, בטור שלי ב׳גילוי דעת׳… ועוד רבים וטובים.
שמחתי לפגוש את הרב עזריאל לויתן ורעייתו, שצעדו כל הדרך מקריית משה. הרב עזריאל שב אלינו מחופשת מחלה ועבר לפני התיבה במניין שלנו, בו הוא משמש כ׳בריח התיכון׳… זו הייתה התפילה הראשונה שלו בכותל מזה כמה שבועות, בהם החלים והתחזק בביתו בקריית משה. הרב סיפר לי שבכל התפילות שלו בבית החולים, מתוך געגועים עזים, הוא ביקש בקשה אחת חשובה: לחזור ולהתפלל בכותל – לרפואת הלוחמים הפצועים.
הכותל היה מלא וגדוש הומה בתפילות ובגעגועים לקיים את מצוות אכילת קרבן הפסח למרגלות המקדש.
ציפורי הסיס, מבשרי האביב, חזרו לחוג בקולניות מעל לראשנו.
לפתע התכסתה הרחבה בעבים שחורים, שהטילו צל כבד גם על מקום המקדש. חלק מהמניינים נכנסו במהירות כדי למצוא מחסה מהגשם, מתחת לקשת וילסון המוצפנת תחת הגשר הגדול, שהביא את עולי הרגל לבית המקדש.
אנו, שהתחלנו להתפלל כהרגלנו ב-7 בבוקר, נותרנו במקומנו הקבוע שליד מחיצת הנשים. טיפת גשם לא ירדה לצערי, אבל פיללתי שאולי, לפחות, מהעננים המסתוריים הללו ירד ויופיע בית המקדש השלישי, בכל הדרו…
וכל זאת למה? מכיון שהתחלנו לקרוא זה עתה בפרשיות ספר ויקרא על עבודת המשכן והקורבנות ומכיוון שאנו רואים ניסים גלויים בכל יום, סבור אני שזה בדיוק הזמן הנכון, ״לפני בא יום ה׳ הגדול והנורא״ (מתוך הפטרת שבת הגדול), שנזכה סוף סוף לראות את בניין בית המקדש על מכונו.
…והרי מקובלנו שמחשבות טובות הקב״ה מצרפן למעשה…
02
רצים לריבונות
ביום שישי שעבר הושבתה מרבית העיר לרגל מרתון ירושלים. המהנדס אריה הולץ, שצועד איתנו בכל שבת מבית הכרם לכותל, תוך שהוא דוחף במסירות את כיסא הגלגלים המיוחד שבנה לבתו היקרה, רץ איתה גם במרתון.
מדי שנה, אריה, (שהוא ומשפחתו הם עולים חדשים/ישנים), מקפיד לרוץ עם בתו במרתון ירושלים, הסובב את כל שכונות העיר, במערב ובמזרח, מתוך אמונה ואהבה גדולה לעיר הנצח. יחד הם משפרים בעקביות את שיאי המהירות ובכך הם מחזקים את הריבונות הישראלית בכל חלקי הבירה. לאורך כל מסלול הריצה, יהודים טובים ורגישים מתעכבים מעט ומפנים להם את הדרך. אריה דוחף במיומנות את הכיסא, שבנה במיוחד לריצות, בירידות ובעליות התלולות לאורך המסלול במשעולי העיר, שעה שבתו זוכה לנשום אוויר פסגות ירושלמי של אלופים ומנצחים.
03
סגור בשבתות ובחגי ישראל
לאחרונה נפתח בצומת גלילות קניון חדש, מרשת ׳ביג׳, שהכריז על פתיחת שעריו גם בשבתות. הידיעה עשתה לה כנפיים וזעזעה את אמות הסיפים של ציבור שומרי השבת, ת״ק פרסה על ת״ק פרסה.
נזכרתי בתיאורים המזעזעים שתיארה אגם ברגר במהלך השבת של קרן אביה בהר הזיתים. אגם סיפרה על תחושת העבדות והשעבוד הנורא שחוו היא וחברתה במנהרות האפלות של החמאס בעזה. המחבלים התייחסו אליהן כשפחות בזויות. וכך היא מתארת: ׳אם נפל למחבל משהו מהיד הוא היה מכריח אותן להרימו. אם נשפך למחבל הקפה הוא עשה להן סימן לנקות את הרצפה בזריזות. הן הורשו להתקלח, אם בכלל, לא יותר מפעם בחודש. כדי לא להישבר מתחושת איבוד הכבוד היהודי וכדי לשמור על צלם אלוקים אגם בחרה בדרך האמונה וקיבלה על עצמה לשמור בכלא שבת וכשרות. למרות הסכנה הגדולה אגם השתדלה לצום את חמשת הצומות, להימנע מאכילת בשר טרף, להתפלל ולקרוא קריאת שמע מסידור שהשאירו לוחמים בשטח. אגם לא קיבלה חינוך דתי, את כל המנהגים ניסתה לשחזר משמועות. כדי להמחיש את חוסר ההתמצאות שלה במנהגי היהדות היא מספרת לדוגמא שאת תענית אסתר היא צמה מערב עד ערב…
כמה מרגש היה לשמוע שאת תחושת החירות אגם בחרה לקבל מתוך זכות של שמירת השבת. לפלא היה ולנס, שלמרות שהייתה אמורה להשתחרר בשבת ולגרום לחילול שבת נוראי למשפחתה ולכל הצוות שבא לקבלה, אגם שוחררה דווקא ביום חמישי.
והנה ממש לאחר שחרורה נפתח קניון ענק שמחייב את כל עובדיו לעבוד גם בשבת. בקניון כזה עובדים מאות רבות של עובדים ועוד אלפים באים לחלל שם שבת בפרהסיה, במסעדות ובחנויות. דבר נורא.
יציאת מצרים, שאנו מציינים בימים אלה בחג החירות, תהיה לעד האביב של העולם כולו, כך מתאר הראי״ה קוק את המפץ הגדול בו השתחרר עם ישראל מעבדות כדי להביא לעולם את אור החופש הנצחי, שכולל את אור האמת והצדק החברתי והסוציאלי. יצאנו ממצרים עם הבטחה אלוקית שעם ישראל לא יחזור לעבדות לעולם.
בני ישראל הם עבדים רק לבורא עולם.
לפני מספר שנים הייתי שותף לתהליך סגירת סניפי המשביר לצרכן בשבתות ובחגים. הבעלים, רמי שביט, החליט לסגור את חנויות הרשת בשבת וחג. זאת לאחר עשרות שנים בהן אולצו אלפי המועסקים לעבוד גם בשבת. אם תשאלו את רמי הוא יגיד לכם בוודאי שהוא שמח על המהלך האסטרטגי והוא שלם איתו גם היום. התהליך היה קשה כי דרש הסכמה של בעלי הקניונים שראו בסניפי המשביר הגדולים חנויות עוגן, שמביאות לקוחות גם לחנויות הקטנות יותר. רמי שביט, שאינו איש דתי במובן הפשוט של המילה, התגבר בנחישות על כל הקשיים, סגר את החנויות והביא ברכה לרשת המשביר וגם לקניונים.
בעלי העסקים האחרים, שמחייבים את עובדיהם היהודים, (שרבים מהם קשי יום), לעבוד גם בשבתות, עושים זאת מתוך חוסר רגישות ומתוך שלא חשו מעולם תחושה של עבדות פיזית ונפשית. אני ממליץ לבעלי העסקים היקרים, שבריצת אמוק בונים כלוב של זהב המעודד עבדות מודרנית, לחשב מסלול מחדש. אין לי ספק שמכל הבחינות תרוויחו הרבה יותר אם תשכילו לשמור על כללי ברזל כמו – ׳חופש העיסוק׳, ׳קידמה ונאורות׳, חוקי עזר עירוניים, דאגה לרווחת הפרט וחירותו, כיבוד קודשי ישראל וכו׳. כדאי לכם גם להקשיב לתיאורים המצמררים של אגם ברגר. תשמעו בעצמכם כיצד אגם וחברותיה התמודדו עם כפייה קשה ועבדות נוראית בכלא וכיצד שמירת השבת סיפקה להן ׳אי של שפיות׳ והתרוממות רוח מצילת חיים, שבזכותה יצאו מעבדות פיזית לחירות נפשית ורוחנית, אולי זה יתן לכם קצת חומר למחשבה. שבת שלום וחג שמח לכם!
04
יציאת מצרים של אירופה
בין שתי מלחמות העולם היו שערי ארץ ישראל סגורים ליהודים. שלטונות המנדט הבריטי, האנטישמי, הקציבו 3,000 סרטיפיקטים לשנה, שאפשרו כניסת יהודים מצומצמת מאוד לארץ ישראל. כל זה נעשה במזיד כדי לא ליצור רוב יהודי מול המיעוט הערבי שפלש לא״י.
הסוכנות היהודית, בשליטת השמאל, הייתה אחראית על חלוקת הסרטיפיקטים. כמעט כל הסרטיפיקטים ניתנו לאנשי שמאל צעירים, כדי שיעלו לארץ ויקימו קיבוצים. כאשר בשמאל לא היו מספיק מועמדים, הם לא נתנו את הסרטיפיקטים העודפים לא לבעלי דעות רוויזיוניסטיות שהאמינו בדרכו הציונית השורשית של זאב ז׳בוטינסקי, ולא לדתיים, וגם לא לחברי אגודת ישראל. האישורים הללו הלכו לאיבוד לעם היהודי!
לארץ ישראל היה אפשר להיכנס גם בעזרת הוכחת ׳קפיטל׳ (הון). מי שהצליח להוכיח שיש בידו 1,000 לירות שטרלינג, יכול היה לקבל סרטיפיקט מחוץ למכסה. היום, 1,000 לירות שטרלינג, הם פחות מ- 5,000 ₪. באותם ימים של לפני מלחמת העולם השנייה, היה אפשר לקנות בסכום זה 5 עד 10 דירות בתל אביב!
מספר חיים יואבי רבינוביץ׳: סבא מרדכי יכול היה לגייס סכום זה, והוא רצה לעלות ארצה. סבתא רבקה חששה מאוד, כי שמעה שהגיעו מכתבים מארץ ישראל המתארים תנאים קשים מאוד בארץ, על היעדר עבודה והיעדר מזון, וסבתא לקחה את התלונות האלו ברצינות.
כמו בכל משפחה של חסידי גּוּר, הוחלט לפנות לאדמו״ר ולשמוע את דעתו.
האדמו״ר דאז היה הרב אברהם מרדכי אלתר, בעל ה״אמרי אמת״ זצ״ל. האדמו״ר היה חכם מאוד וביקר בארץ ישראל 7 פעמים. האדמו״ר השקיע מכספו הפרטי סכומים נכבדים לרכישת אדמות כאן בארץ. ואכן, הוא ביצע בארץ ישראל קניות קרקע לא רעות. למשל: הוא רכש עשרות דונמים בארסוף. היום זהו אחד מהאתרים הנחשקים למגורים, עם נוף מטורף לים ואחד מעתודת הקרקע היקרות בישראל. האדמו״ר השתוקק להישאר בארץ, ובאחד הרגלים כשהגיע לכאן כבר הרגיש כתושב קבע, ולכן הוא לא חגג את יום טוב שני של גלויות. (יום טוב שני של גלויות נחוג רק בחוץ לארץ, וגם תושב חוץ שמגיע לביקור קצר בארץ ישראל – חייב לחגוג יום שני של גלויות בצינעה. באותם ימים, הרב קוק סבר שזה חילול השם לחגוג יום טוב שני של גלויות בארץ ישראל).
וכך ממשיך לספר רו״ח חיים יואבי: סבא נסע לעיירה גּוּר, בה התגורר האדמו״ר ר׳ יהודה לייב, והתייעץ עימו. כשחזר, התאספה כל המשפחה כדי לשמוע מהי הבשורה שהביא סבא מהאדמו״ר.
סבא אמר, ביידיש כמובן: ״הָרֶבֶּה רמז לי לעלות לארץ ישראל. כשאמרתי לו שאני רוצה לעלות, האדמו״ר אמר לי שארץ ישראל קדושה מאוד״.
סבתא רבקה שואלת: ״האם הָרֶבֶּה אמר לך את המילים ״סע לארץ ישראל?״
סבא השיב: ״הָרֵבֶּה לא אמר את המילה ״סע״, אבל זה שהוא אמר לי שארץ ישראל קדושה, הוא התכוון וודאי שזו עבורי ברכת הדרך״.
סבתא רבקה ענתה: ״אם הָרֶבֶּה היה רוצה שתיסע, הוא היה אומר לך: סע לשלום. מה אתה רוצה מהאדמו״ר? שיגיד לך ״אל תיסע?״ הרי זה חטא גדול, למנוע מיהודי לעלות לארץ הקודש״.
לאחר שיחה זו, החליטה המשפחה שלא עולים לארץ ישראל.
החלטה זו עלתה לנו במחיר יקר מאוד, אך לאחר כל התלאות הקשות יש גם סוף טוב. על כך נספר בקרוב. (מבוסס על סיפור חייו של רו״ח חיים יואבי רבינוביץ׳, שיח׳)
05
חירות של פרופורציות בחיים
בתוקף תפקידי כמנהל קרן ישראל לנפגעי חוט שדרה אני זוכה, לאורך כל ימי המלחמה, ללוות משפחות של לוחמים שנפצעו קשה במהלך הקרבות.
גיבורים אלו נלחמים שבועות וחודשים על חייהם ורובם ב״ה מנצחים בענק.
במחלקות השיקום אני נפגש עם המלחמה על החיים עצמם. חיים בהם יודעים להעריך ולהודות לה׳ על כל נשימה ועל כל חיוך קטן. חיים שבהם יודעים להעריך את היכולת הבסיסית של כל פצוע לפקוח את העינים, לנשום בכוחות עצמו, לבטא כמה מילים, להזיז יד או רגל, ללגום מים זכים, לטעום מעט מהאוכל ולהודות לה׳.
חיים של הכרת הטוב. חיים נקיים מאינטרסים אישיים. לא פעם נכנסו הלוחמים לסכנת חיים, הסתערו על האויב, נשכבו על הגדר או על רימון תוך מסירות נפש, על מנת להציל בכך את חבריהם.
חיים של גבורה בהם הוקרבה טובת הפרט ובריאותו למען ביטחון עם ישראל.
חיים ללא צביעות, ללא תלונות, ללא קטנוניות, ללא קנאה, ללא רדיפת בצע, ללא גינוני כבוד וללא מחלוקות מיותרות.
אז אם תזדמנו לאחד מבתי החולים, תכנסו למחלקת השיקום ותראו במו עיניכם את הגיבורים שלנו, אנשי אמונה, מלאכי ה׳ צבאו-ת.
אין לי ספק שחייכם ישתנו בעקבות הביקור הזה ותוכלו להפיץ את אור האמונה של הדור המופלא שדורש לעמו חירות אמיתית – עכשיו.
חירות של תורה ובניין בית הבחירה מתוך אחדות ישראל.
שבת שלום וחג כשר ושמח של אחדות ושלווה בעם ישראל, של בריאות שלמה ומהירה לכל הלוחמים הפצועים, שבת וחג של ניצחון מלא לגיבורים שלנו, שבת וגח חרות של שחרור מלא לחטופים היקרים. ■
לתגובות בעניין ליווי משפחות ופצועים
כיתבו ישירות למייל שלי –
manager@pisrael.com
