זה שבועות מספר שמחצית הכוס הריקה מאיימת לייבש לי את ההסתכלות. אני מושכת חזק לעבר המחצית המלאה, ממש מאלצת את עצמי להיות שם ולא רק לדשדש בכפות הרגליים, אך התחושה היא שזה חזק ממני, ואני לא מצליחה פעם אחר פעם.
לפני כמה שבועות קיבלתי "לא" על רעיון שהיה לי. אני רגילה לקבל לא. לא כי אני חושבת שאני לא מוצלחת או לא נלחמת על הרצונות שלי, אלא כי יש לי המון רצונות ודחפים ושיגעונות, ואת כולם אני חייבת לממש. עכשיו. ככה אני. יודעת שזה לא תמיד חיובי, מנסה לעבוד על עצמי ולדחות סיפוקים, להיות מחוברת יותר למציאות. 
רוב הזמן אני מצליחה להיות באיזון, אבל משהו ב"לא" האחרון גרם לי להסתובב על צירי קצת יותר מהר ולאורך יותר זמן מהרגיל. כאילו ה"לא" הזה פתח תיבה שאומרת לי: "או-קיי, זה לא. עכשיו את נשארת עם כל מה שיש כאן בתיבה הזאת. זה מה שאת רוצה?"

לא. אני לא רוצה. רוצה לשעוט קדימה. רוצה להגיע לאן שאני חושבת שאני רוצה ויכולה להגיע. רוצה להשתיק את הקולות שאומרים לי "תנשמי, תגיעי. סבלנות", ועוד יותר רוצה להבין באמת את הקולות החזקים (ומבחינתי הגרועים) יותר שצורחים לי "שחררי. כשזה יבוא, זה יבוא בלי מקום לטעות".
אז אני טובעת במחשבות בין הגשמה לשחרור. בין שליטה להרפיה. בין כאן ועכשיו לבין מחר. מי מבטיח לי את מחר? אי אפשר לחיות ככה, אני יודעת. זה לא שפוי.
זה בירור שאני נדרשת לעבור עם עצמי לאחרונה. ומחצית הכוס המלאה מבעבעת, וקצותיה לא מציפות אותי, אני רחוקה. צריכה לסגור את הפה, לסתום את האף, לעצום את העיניים, למלא את הריאות באוויר, להושיט את הידיים למרומים ולצלול לתוכה. כי היא מלאה. ואני מלאה, ועדיין יכולה לצלול בחצי כוס.
יומני היקר,
מצאתי את עצמי בנסיעה, מנסה להירגע עם מוזיקה נעימה. לאחר כמה דקות כיביתי אותה ופתחתי במונולוג לה'. לא מסודר, לא מסוגנן, אני לא יודעת מה אני רוצה. זה לא שה' תייר חדש במחשבות שלי, אבל לראשונה יצאתי מגבולות היומן ודיברתי בקול. צרחתי עד דמעות. שאיפות, רצונות, מעכבים, כאבים. מילים על גבי מילים. דרך ארוכה עברתי ככה. נפתח לי הלב.
הרגשתי שאני ממש צוללת במחצית הכוס המלאה שלי. הרגשתי שנפתחו לי העיניים והלב והפה והאף, וכל כולי מתחילה לומר שירה.
ככה, ברכב ריק, בגרון ניחר ממילים, בעיניים נפוחות מדמעות, הצלחתי לצלול בחזרה במחצית הכוס המלאה שלי. תודה לך ה' על מסע מרתק לתוך עצמי. ותודה יומני שאתה אוסף אותי ברגעים כאלו.