מלחמה על הבית
בכל פעם שאני נכנס לאחת מתחנות הרכבת בתל-אביב, אני פוגש בפניהם של מאות חיילים, שמנסים להסביר מתוך המדבקות על הקיר, מדוע הם היו חייבים למסור את נפשם, מדוע לא הייתה דרך אחרת, ואני מקבל מהם משפט מזוקק של צוואה לחיים.
לאחרונה סיפר לי ברוך שאקו יבלח״א, איש ירושלים: ׳הייתי לוחם בלח״י, ס״ה בן 15 בשנת תש״ח, כאשר קיבלנו פקודה לפרוץ לעיר העתיקה שהייתה נצורה ונלחמת על חייה אל מול כוחות הלגיון הירדני. המפקד שלנו דב הי״ד אמר לנו תמיד: ״אנחנו נלחמים על הבית, אנחנו שומרים על הבית״. הוא כנראה התכוון לביטוי, למלחמה על המולדת, אבל כילד הבנתי את הדברים לגמרי כפשוטם. הבית שלי היה בימין משה. בית הספר היסודי שבו למדתי בילדותי נקרא ״תלמוד תורה מזרחי״ ברובע היהודי, ואני נמצא כעת סמוך לחומה, בתווך בין שניהם. המסקנה: אם זו מלחמה על הבית, אין לי כל פחד, גם אם אמות… אגב, המפקד שלנו נהרג בקרב עין כרם, בירי ממארב בליל שבת ג׳ תמוז תש״ח.׳
״יתום…יעודד״
סיפרה לי בת שבע לוי (לבית כהן): ׳בילדותי התגוררתי בבית היתומות וינגרטן בירושלים. המשמעת שם הייתה קשה, והרגשתי זרות. היו לי שם חברות ניצולות שואה, וגם חלק מהמדריכות היו ניצולות שואה, כך שהאיזון הנפשי לא היה חזק שם… עד שהגיע הרב יחיאל פישל ויינגרטן לנהל את המוסד, ומאז חל מהפך של ממש. הוא טיפל בנו כמו אב. הוא הרגיש את המצוקה של כל אחת ונתן לכך מענה מידי. היינו ישנות בחדרים גדולים, כולן יחד. כשהוא הגיע הוא חילק את המקום לחדרים קטנים, שתהיה לנו יותר פרטיות. כך גם ביחס לביגוד, הוא הקפיד הקפדה יתרה שנקבל בגדים שאנחנו אוהבות. אני זוכרת שפעם הוא שאל אותי אם אני אוהבת את האוכל. אמרתי לו את האמת שלא. הטבחיות היו יוצאות הונגריה ואני לא הורגלתי באוכל כזה. למחרת הוא הביא טבחית עולה ממרוקו. פעם מישהי מאיתנו הרגישה לא טוב, היו לה כאבי בטן. הוא שאל אותה כמה שאלות, החליט שזו דלקת תוספתן (אפנדיציט) והזמין אמבולנס, שלקח אותה ישר לחדר ניתוח שהציל את חייה. למדנו ממנו כל כך הרבה על דרכי חיים ועל יחס לבני אדם, ודמותו ליוותה אותנו כל הימים.׳
חתמת לו ערבות!
סיפר לי בני, ששמע לאחרונה מהרב יצחק אזרחי, ראש ישיבת מיר: ׳מדוע המסית לעבודה זרה מקבל עונש כה קשה, הרי הוא אפילו לא הצליח בהסתה ולא השפיע למעשה על אף אחד?! לימדה אותנו התורה עד כמה חשוב לנסות להשפיע טוב על מישהו, שהרי גדולה מידה טובה פי כמה וכמה ממידת פורענות. לכן אדם שניסה לשכנע מישהו לקיים מצוה, גם אם ההוא לא קיבל את הצעתו כלל, ואפילו טרק בפניו את דלתו, שכרו מרובה אף על הניסיון בלבד, קל וחומר ממסית׳.
מלון חינם בעזיבה במוצ״ש!
מדי שושן פורים, עד אותו שושן פורים בו השיב נשמתו ליוצרו, הייתי פוגש בבית הרב ישעיהו הדרי את הרב רפאל פוזן, שהיה חוקר תורני, מרצה במכללה ובמדרשת בר-אילן, החזן דישיבת כרם ביבנה ואיש רב-פעלים. את התיאור הבא שמעתי ממנו שם לפני שנים רבות, ואינני בטוח שאני זוכר במדויק את פרטיו, אשמח אם מי מהקוראים ידייק אותי: מטיילים נכנסו ברכב בשבת לשטח ישיבת כרם ביבנה. שאלו בחורי הישיבה את רבותיהם כיצד להתייחס אל המבקרים. מצד אחד, הם כעסו על חילול השבת ועל הזלזול, ומאידך, חשוב לקרב ולא להרחיק. אינני זוכר בשם מי הוא סיפר, שקרה מקרה דומה בישיבת חברון בעיר חברון, לפני תרפ״ט. הבחורים זעמו על החוצפה של אוטובוס מטיילים יהודים שמגיע לבקרם בשבת, אבל המשגיח, ר׳ לייב חסמן, מגדולי בעלי המוסר, אמר: ׳אנחנו נארח אותם באירוח הכי משובח שאפשר, ונדרוש מהם להישאר עד צאת השבת׳. וכך היה. אין צריך לומר שאווירת התרוממות הרוח ורוחב הלב עשתה את פעולתה בנפשותיהם. [יתכן אפילו שזה היה ראש השנה והם נשארו עד תום היום השני של החג].
הגאון האחרון
תיקון טעות מלפני מס׳ גיליונות: הגאון שר׳ אליעזר קוגל סיפר לי על עניותו הרבה, היה רבי חיים שאול גריינימן, ואותו שלח החזון-איש לפעול בבחירות העירוניות בתל אביב כשר׳ אליעזר מסייע בידו. ר׳ חיים היה אחיינו ותלמידו של החזו״א, מחבר סדרת ״חידושים וביאורים״ על הש״ס. פעם אמר לי ר׳ שלמה פישר בדרכו החדה, בערך בזו הלשון: ׳בדורנו כבר אין גאוני תורה ממש׳, ואחר הוסיף: ׳אולי חוץ מאחד שנשאר, ר׳ חיים גריינימן…׳
הדור נאה זיו העולם
מאלו שזכרו את רבי ישראל מהוסיאטין, זקן האדמו״רים, מתל-אביב הקטנה, שמעתי תמיד על ההרמוניה שבנפשו, על החיבור החזק שלו עם הבריאה כולה. זה התבטא ביחס האנושי לכל אדם, כמובן, וגם ביחסו לחי, לצומח, לכל נוצר ויצירה. אפילו ליופי שבחלונות הראווה בתל-אביב של אז היה מקום בליבו. סיפר האדמו״ר מקופיטשניץ: ׳דודי האדמו״ר מסאדיגורה היה מספר על הרבי מהוסיאטין שבאשפוזו בימיו האחרונים, ביקש מהרופאים שיתנו לו לצאת החוצה לגינת בית החולים, למרות התנגדותם בשל מצבו. הוא הסביר להם את בקשתו במילים אלו: ״אני רוצה עוד לראות את הציפורים של הקב״ה מצייצות ואת העלים של הקב״ה פורחים״.׳
עוד סיפר על יהודי שעלה לארץ, והמליצו לו לפתוח חנות פרחים כדי להתפרנס ממנה. הוא הלך להתייעץ עם האדמו״ר רבי ישראל מהוסיאטין. האדמו״ר שאל אותו אם הוא יודע לשזור פרחים. ענה לו השואל שהוא ילמד עם הזמן. השיב לו הרבי: ׳זה דבר שבהרגשת הלב׳. כלומר, אין זה ענין טכני ללמדו, או שיש לך כשרון אמנותי זה או שאין לך.
תודעת אמונה: אני הבן של…
והוסיף לספר ששמע מהרב יעקב לנדא, רבה של בני ברק ומקושר מאד לרבי ישראל מהוסיאטין, שרצה לשמוע את ה״ויהי נועם״ שהיה הרבי אומר בשקט לפני הדלקת נרות חנוכה. כשהתקרב אליו שמעו לוחש: ״ריבונו של עולם, אל תחקור ותדקדק עמי, הרי אני ילד של אבא״. ■
meirdorfman@gmail.com
