הרב דוד אייגנר, מכון התורה והארץ
כבר מראשית הבריאה נבראו בעלי החיים עם האדם ואף לפניו. היתוש נברא לפני האדם, כדי שאם האדם יתרברב קצת, מייד יזכירו לו שאפילו היתוש היה פה קודם. ומאז במשך כל קורותיו של האדם בעלי החיים מצויים עימו.
האדם הוא שמכיר במהותו של כל יצור, ולכן הוא מסוגל להכיר בשמו של כל אחד. וגם כשהוא נופל בעלי החיים נופלים איתו יחד, שכשאכלה חוה מעץ הדעת האכילה ממנו את בעלי החיים, וגם עליהם נגזרה מיתה בשל כך.
לאדם לא הותר לאכול בשר בבריאת העולם, "לפי שלא ברא הקדוש ברוך הוא בריותיו על מנת שימותו, שאם לא חטא אדם, לא היו הבריות מתים", אך בדור המבול, כשהארץ נשחתה על ידי האדם גם בעלי החיים השחיתו את דרכם, ואפילו בהמה חיה ועוף נזקקו לשאינם בני מינם, בשל כך נידונו גם הם במבול.
אם כן, האדם מקבל אחריות כללית לעולם. הוא מצווה לעבוד בגן העדן ולהשתמש במשאבי הטבע לצרכיו השונים, ועם זאת גם לשומרו, שלא להשחית ללא מטרה, להבין שלמעשים שלו יש השלכה מעבר לנקודת הזמן הצרה והקטנה שלו והם משפיעים על כל העולם.
לאדם מותר לרדות בבעלי החיים מכיוון שיש לו יתרון מהותי עליהם: יש לו חוכמה ובינה להכיר את בוראו, ולכן הוא יכול למשול על בריותיו של הקב"ה. את החוכמה והבינה האלה עליו לנתב היטב, משום שאם זכה, הוא רודה בחיות ובבהמות, אך אם לא זכה, הוא נעשה ירוד לפניהן והחיה מושלת בו.
לבעלי החיים יש גם חלק מסוים בעבודת ה’, כמובא במדרש: "בשעה שסיים דוד המלך ע"ה ספר תהלים זחה דעתו עליו ואמר לפני הקדוש ברוך הוא כלום יש בריה שבראת בעולמך שאומרת שירות ותשבחות יותר ממני? באותה שעה נזדמנה לו צפרדע אחת ואמרה לו דוד, אל תזוח דעתך עליך, ואני אומרת שירות ותשבחות יותר ממך, ולא עוד אלא שכל שירה שאני אומרת ממשלת עליה שלשת אלפים משל”.
בראש השנה בעומדנו בתפילה אנו מבקשים לא רק על עצמנו אלא מבקשים שהקב”ה יזכור את כל המפעל, את כל העולם על כל חלקיו, ושכל היצור לא ייכחד ממנו. כי יש לנו אחריות כוללת, הן לעצמנו, הן לבעלי החיים, הן לעולם כולו.
