01
התחושה הקשה ביותר שמרגישים נאמני התורה, העם והארץ בימים אלו – היא תחושת תסכול מול הפער הבלתי נתפס בין מסירות הנפש שלהם לבין היחס שהם מקבלים חזרה מחלק (קטן) מהציבור וממערכות המדינה. הרֶשע שמתגלה – לא בפעם הראשונה אבל שובר שיאים חדשים כל פעם – בפרשיית פלדשטיין או בעלילת הדם כלפי ז'אבו הי"ד יכול לגרום לאדם שפוי להשתגע.
02
צורת ההתמודדות של חלק מאיתנו היא לנסות להכחיש את האפילה שניבטת מולנו ולמלמל שהמערכות הללו בעצם מתכוונות לטובה (משם זה ממשיך ל"אנחנו צריכים לעשות חשבון נפש למה שונאים אותנו כל כך"). שיטה הפוכה היא להתייאש ממדינת ישראל, כפי שניסח לי חבר: "חינכנו את ילדינו לאהבת המדינה אבל אנו מפקירים אותם בידי רשעים".
03
לגבי צורת ההתמודדות הראשונה אני מציע לא לנסות להדחיק את המציאות: אנו עומדים מול אנשים מסוימים שמתכוונים להרע. נקודה; כשיורקים עלינו זה לא גשם. הנחמה היא שהם קבוצה קטנה ודועכת. מדובר באלפים בודדים שלצערנו שולטים עדיין במערכות חשובות אבל כוחם פוחת והולך מיום ליום.
04
לגבי צורת ההתמודדות השנייה חשוב להבין: אנחנו נלחמים למען מדינת ישראל והעם היהודי ולא למען כוח קפלן. אנו לא "מפקירים את ילדינו" אלא מעודדים אותם לקיים את המצווה הגדולה ביותר שיש היום. דווקא השנה האחרונה חידדה – למי שעדיין היה צריך חידוד – שהתקווה היחידה לעם היהודי היא מדינה חזקה מחוברת למסורת ולשורשים; ומי יעשה את זה אם לא אנחנו?
05
אנחנו נאבק בכל כוחותינו מול הגורמים המזיקים, וכוחנו גובר מיום ליום. לגבי השאלה "כמה רוע אפשר לבלוע?" התשובה היא – כמה שצריך! זוהי בדיוק משמעותה של גאולה – לקדם עולם לא מושלם ומדינה לא מושלמת למציאות יותר מתוקנת. נקודת המסה הקריטית של הציבור הלאומי, המסורתי והדתי הולכת ומתקדמת בקצב מהיר.
06
מי שלא יהיה חלק מהתהליך זה, הוא ונכדיו עוד יצטערו על כך ברבות הימים. לעומת זאת, "עתידה בת קול ולפוצץ בראשי הרים: כל מי שפעל עם א-ל יבוא וייטול שכרו".
07
בפרשת תולדות אנו פוגשים שתי דמויות שתשמשנה כאב-טיפוס לשתי דרכי חיים: עשיו ויעקב. עשיו נקרא כך כי נולד "עשוי", שעיר ומגודל. עשיו הוא צייד, אדם שיודע להעביר דברים לצד שלו. באנושות מקננת לאורך כל ההיסטוריה השאיפה להיות "צייד", להרגיש "עשויים" בכך שאנחנו מנצחים את השני. ישנם סוגים שונים של צייד: משחקי מחשב אלימים; צפייה בתוכניות "מצלמה נסתרת" שבהן הצופים שמחים לאידם של אחרים שנתפסו בקלקלתם; הנאה מלראות פוליטיקאים צועקים אחד על השני; ולהתלהט מתחרויות ספורט – יאללה מכות.
08
לעומת זאת יעקב הוא טיפוס אחר: יעקב נקרא על שם העקב, האיבר הנמוך בגוף האדם שבאמצעותו צועדים ומתקדמים הלאה. הוא "איש תם יושב אוהלים", הוא לא עסוק בלצוד אף אחד אלא בונה בשקט ובבטחה את בית ישראל. הסיפוק לא נמצא בניצחונות דמיוניים על אויבים דמיוניים אלא בהתקדמות ובעשייה אמיתית, כל אחד בתחומו.
09
שורש הוויכוח בין רבקה ליצחק הוא מי ימשול וישפוט בעולם המעשי. יצחק מודע ל"תכשיט" שגדל אצלו בבית, לחומרנות ולסתמיות שלו, אולם נראה לו שאנשים מסוגו של עשיו – ציידים העשויים ללא חת – נצרכים לניהול העולם. יעקב נראה לו תמים מידי, איש תורה ענוג. רבקה לעומת זאת, שגדלה בבית עם לבן, מכירה ויודעת שאנשים מסוגו של עשיו מסוכנים לא רק מבחינה רוחנית אלא גם לחיים המעשיים. מערכת משפטית מעשית, שמנותקת מאמונה ורוחניות, תאבד בשלב מסוים את צדקת הדרך, תרחם על האכזרים ובכך תאפשר להם להמשיך להתאכזר בחלשים.
10
רבקה מציעה ומצליחה להעמיד שילוב אידאלי: "הקול קול יעקב והידיים ידי עשיו" – מערכת שיונקת מקולו של יעקב, ערכי נצח יהודיים, ודווקא מתוך כך מטפלת במחבלים ב"ידי עשיו" – בנוקשות ללא וותרנות. כאשר האמת ברורה, ללא התבלבלות בין אויב לאוהב, גם העולם המעשי מתנהל באופן ראוי יותר. ■
