במפקד בסניף הרובע חילקנו את הסרטים שגזרנו במשך כל הישב"צ, הם היו בצבע הכי זוהר שמצאנו בחנויות, מין צהוב ירוק כזה. כל החניכים קשרו את הסרטים על היד וירדנו לכביש המוביל אל הכותל המערבי בשירה אדירה של: "זוזו, אני תושב בין החומות". כמובן שכל הסניפים מכל תנועות הנוער פינו לנו את הדרך ביראת כבוד, לא כל יום פוגשים מישהו שגר ברובע. אחרי שתי דקות כבר הגענו אל הרחבה המפוצצת בעם ישראל, או יותר נכון לומר ילדי ישראל. מפקד תנועתי, סעודה שלישית בעזרת נשים, מפגש עם הודיה ותהילה מאולפנה אחרת, המון רעש, המון חרדים מבולבלים שלא מבינים מה קרה.
שבת ירושלים.
שאלתי את השבט שלי (מורשה כבוד) מסניף 'בין החומות' (כבוד) על מה נדבר בטור השבת, כי זאת שבת ירושלים וזה הכי מיוחד, והן אמרו לי: "תכתבי על הילדות ברובע". אז החלטתי לספר טיפה מה זה אומר לגדול במקום הכי מיוחד בעולם: לגדול בעיר העתיקה זה אומר ללכת בין תיירים ברובע היהודי אבל לא לדעת מילה באנגלית. בעצם, יודעים קצת: "נו פיקצ'ר" כשהם מצלמים את הילדים משחקים בחצר של התלמוד תורה, ו"וואן דולר" כשמתחשק.
זה לא לפחד מערבים. פשוט כי אין ברירה, וגם כי יש ליווי של שני מאבטחים חתיכים, חסונים, בוגרי צה"ל על יחידותיו המובחרות ביותר. הם לוקחים אותך בבוקר לבית הספר ובצהריים הביתה, מאוחר יותר לסניף, לכותל ולקניות. הם החברים הכי טובים שלך ולפעמים הם גם הפסיכולוגים שלך, והם מכילים אותך כי אין להם ברירה וזאת העבודה שלהם. הם מוצבים לך על הגג בבית והם מודעים ללו"ז שלך ולזה שחזרת הביתה ב-2 בלילה, למרות שלפני זה רבת בצעקות עם ההורים שלך והם אמרו לך לחזור מוקדם. הכול הם יודעים! כי הם איתך בכל רגע, חברת אבטחה.
לגדול ברובע זה להיות תמיד מקובל בכל מקום, כי אנשים שואלים תמיד שאלות וצריך לענות את אותן התשובות לכולם: "כן יש לנו שירותים בבית, ולא אופים על טאבון". לפחות ככה יש בדיחות לעלון של הסניף בחודש ארגון. עוד בדיחה שרצה חזק – זה שבגלל המדרגות הרבות כל התינוקות נדפקו עם הראש בעגלות, ולכן היום כולם שרוטים, נעים להכיר.
זה לנסוע בטרמפ ולדבר עם הנהג שמקפיץ אותך בשמחה לשער שכם, ולא שוכח לומר לך לעשות סרט על החיים בעיר העתיקה כי זה הכי מעניין בעולם, והוא באמת יודע כי כל הדרך דיברתם על העיר העתיקה.
לגדול כאן זה לגדול ולא לרצות ללכת. כשהלכתי לאולפנה אמרתי: "יפה מאוד, בית-אל יישוב מדהים והצוות כאן מקסים במיוחד, חננאל הטבח מכין לנו אוכל נהדר", אבל עדיין היה לי קשה שלא לחזור הביתה, ובחדר אוכל הייתי יושבת עם אותה חברה מהרובע והיינו מדברות רק על הרובע, ואז היינו עולות לחדר שישנו בו ביחד וממשיכות לדבר… על הרובע. אולי זאת רק אני, אבל לי זה היה כל כך חזק כי העיר העתיקה נתנה לי כל כך הרבה כוחות חיים שפשוט לא היה אפשר להתנתק.
לגדול כאן זה פיגועים, זה קצת פוסט טראומה לפעמים, כל אמבולנס זה כנראה פיגוע עד שמתברר שלא, כל זיקוק זה ירי עד שמתברר שלא.
זה להיכנס ולצאת בשערים משנת 1500, זה לגור בבתים שבהם גרו האנשים הכי חשובים במאה ה-19 בירושלים – אני למשל גרה מול הבית של חיים וולרו, הבנקאי הכי עשיר, שחצי ממחנה-יהודה שלו ואליעזר בן יהודה היה שכן שתיווך לו את הקנייה של הנכס. סתם דוגמה. זה לחיות עבר, הווה ועתיד. זה לרצות כל הזמן יותר. זה לעבור בכותל כל כך הרבה פעמים ביום ולרצות כבר בית מקדש. זה להיות בכותרות כל הזמן. זה לאהוב את יום ירושלים מכל החגים כולם. זה היום שבו אנחנו מרגישים שאנחנו לא לבד, כולם באים ושמחים בשמחת ירושלים וזה עוזר לטשטש את כל מה שכואב כאן ונותן כוח להמשיך ולפעול.
זה ללכת במסלול של הבנים בריקודגלים ולא עם כל האולפנה, כי זה הרחובות של השכונה שלך. זה כל היום לפתוח את הדלת להוציא את הזבל ולראות בחורי ישיבה ששרים על אוויר הרים צלול כיין. זה לראות גאולה. זה לחלק מים בריקודגלים בשער שכם כל שנה, והלוואי שגם השנה. שנה שעברה חמאס איים והממשלה נכנעה, והשנה זה נהיה בכלל דיון אם כן לקיים מצעד דגלים בשער שכם או שלא. האמת שאני לא אופטימית לגבי זה, אבל רק אגיד שאת ירושלים צריך לכבוש ברגליים. בואו! להר הבית, לכותל, לשער שכם. בואו, מחכים לכם עם כל הלב הגדוש וכוס מים. בואו כי ירושלים מחכה שייכספו אליה תכלית הכוסף, היא רוצה כבר להיבנות.
