לאחר תשע עשרה שנים שבהן נראה היה כאילו הגענו אל המנוחה ואל הנחלה, יש מדינה ולא חסר דבר, קיבלנו מתנה גדולה מאת הקב"ה.
גאולה גדולה שלא ציפינו לה.
אי אפשר לומר שכלל לא ציפינו לה. הלא אמרנו שלש פעמים ביום ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים. הגאולה הגדולה שזכינו לה 19 שנים לפני כן לא היתה מתממשת בלי הציפיה של ישראל לציון במשך 2000 שנה. הציפייה היתה מתחת לפני השטח. הלא ממש לפני מלחמת ששת הימים כתבה נעמי שמר את ירושלים של זהב, וכידוע באותה שנה בדיוק שאל הרב צבי יהודה בדרשתו ביום העצמאות איפה שכם שלנו ואיפה חברון שלנו.
ובכל זאת, רוב מוחלט של הציבור לא ראה את הציפייה לגאולה כדבר ממשי. בניגוד להקמת המדינה שבאה בעקבות תנועות שונות ששאפו אל הגאולה הזאת, את ירושלים קיבלנו במתנה משמיים.
בדרך הטבע, אבל באש מהשמיים.
מקובל לומר: העם לא היה מוכן ולא ידע מה לעשות במתנה שקיבל מהשמיים. הגבר שתום העין נתן לוואקף במתנה את מפתחות הר הבית, ולקחו עוד הרבה שנים עד שהתחלנו ליישב את יהודה ושומרון. כשאנחנו לא שואפים לגאולה מלמטה, גם מתנה מלמעלה לא תועיל.
כך מקובל לומר, אבל זה נכון במידה מאד חלקית. רבים הבינו את גודל השעה. העם בכה מהתרגשות כששמע שהר הבית בידינו. הרב גורן כמובן הבין את גודל השעה, הוא ציפה לה זמן רב מראש. להבדיל, גם משה דיין הבין את גודל השעה. אם תקשיבו למה שהוא אמר כשהוא מסר לוואקף את מפתחות ההר, תבינו שהוא הבין היטב מה עומד על הפרק.
ואם לא הבנו אז – הלא היום אנחנו מבינים היטב. חמשים ושמונה השנים שחלפו מאז היו זמן בירור. לא רק בירור בשאלה מה עושים בירושלים ומה עושים ביו"ש. הבירור הזה הוא בירור מהותי שיורד על השיתין (תרתי משמע). מה אנחנו, מי אנחנו, למה חזרנו לארצנו ולמה הקמנו מדינה.
הקמנו מדינה כי עם הקודש שב אל ארץ הקודש.
מההגדרה הזאת יש מי שמנסה לברוח. היום מדינת ישראל טורחת להכחיש מדי פעם ולהצהיר שאין לנו שום שאיפות לבנות מקדש בהר הבית. אתם יכולים להצהיר עד מחרתיים. עצם העובדה שהעולם כ"כ מצפה להצהרה הזאת מלמדת שהעולם כבר מבין את מה שגם אנחנו כבר מבינים אבל מתעקשים בכח שלא להבין: לא באנו לארץ ישראל כדי להקים מדינה ככל הגויים. זוהי גאולה.
הגאולה צומחת מלמטה, האש יורדת מלמעלה, והבנת גודל השעה באה מארבע רוחות. מארבע רוחות בואי הרוח.
ארץ ישראל היא צעד בדרך לירושלים, וירושלים היא צעד בדרך למקדש. ■
