בשולי יום ירושלים עולה וצפה שוב השאלה השחוקה עד דק: איך קורה שרק מגזר מאוד מסויים חוגג את יום חגה של בירת הנצח שלנו?
ונדמה שכדי לענות על זה צריך לשאול שאלה כמעט הפוכה: איך קרה שמדינת ישראל שאנחנו מכירים ניצחה בשישה ימים ובמהלכם החליטה לכבוש גם את ירושלים, שכם וחברון?
כי הנס הגדול באמת בשחרור ירושלים היה שמדינת ישראל, בהתנוצצות חד פעמית, הקשיבה לקול העמוק של כיסופי העם לירושלים ולקדושתה.
כי בדרך כלל אנחנו פוחדים פחד מוות מקדושה או ממימוש של כיסופי הדורות. ביום יום יש מפעל אדיר שנועד להגחיך ולהשתיק את תנועת הנפש הזו של רוב העם, ואת הערכים הבסיסיים ביותר שלו.
בסיסיים, במובן שהם לא בהכרח מתוחכמים או מלומדים, אלא משקפים תנועת חיים ישרה של עם חפץ חיים.
וכך, לימים, נתקענו עם יום ירושלים. יום שמייצג מערכת ערכים שהצליחה רק לרגע להרים ראש מעל המים שמטביעים אותה.
ואת היום הזה נותרו רק מגזרים בודדים שממשיכים לציין, ולא נכנעים לציניות המרירה. ולמרות שעוד רבים אוהבים את ירושלים ללא שמץ ציניות, לרובם קשה שלא ליישר קו עם לוח החגים התקשורתי.
ולכן את יום האהבה הם יחגגו (בעיקר באופן קמעונאי), אבל יום ירושלים יישכח מלב.
ומסיבה דומה אנחנו מתקשים לשחזר את ההצלחה של מלחמת ששת הימים גם היום, במלחמה הנוכחית. כי מאוד מאוד קשה לנצח מלחמה כשסדר היום הציבורי נקבע על ידי מי ששוב פוחד פחד מוות משני ערכים, שבאופן פשוט וישר נדמה שרוב העם דווקא די בעדם:
כיבוש והתנחלות. ■
